מזדהה מאוד... הללכת לאיבוד הזה, הרצון שהשלב הבא יהיה זה שיהפוך את המצב, שאהיה בן אדם סופסוף "רגיל", ובאמת האו"פ זה מה ששואב אותי כמו ששום דבר אחר לא שואב אותי, שואב לי את התשומת לב, ואת המחשבות, ואת הזמן, ואת הרצונות. כי אני מרגיש שאני כבר לא ממש מאמין ברצונות שלי.
אלו היו כמה משפטי הזדהות.
ואני מדבר לאחר נפילה טרייה, אז חייב לתת איזה חיזוק לך ולי.
בעיקר ההיכרות עם החיים הטובים היא זו שדוחפת אותי שוב ושוב להמשיך ולנסות. לא מבחירה. דווקא בצורה הכי טבעית שיש, כמו שבן אדם שטובע לא ישחרר עד הנשימה האחרונה.
ואני אומר תודה על זה שיש חיים שאני באמת מאמין שהם שם, מעבר להתמודדות הזו, וזכיתי לגעת בהם, לחוות אותם, להיות חלק מהם, זמנים שהאו"פ לא לקחו בהם חלק ולא טימאו אותם.
אז שיהיה בהצלחה בהמשך, לקום, ולהודות על הרגעים והתקופות שאתה לא שרוי בתוך המסך וכל המתלווה אליו.
כי בוודאי יש כאלה.
