הכישלונות שלי אופפים אותי מכל צד.
גם אם כרגע הצלחתי, מייד הראש שלי מספר לי למה בעצם נכשלתי. מזכיר לי פדיחות וכשלונות שלי בעבר. אומר לי שאני כישלון אחד גדול.
אין לי לאן לברוח.
אני לא מדבר על התאווה. אני מדבר על כל תחומי החיים.
אני יודע שזה לא נכון. שיש לי 'תקלה' בראש שאני רואה רק את הרע. אני מנסה להחזיר מאבק. להדגיש את הפעמים שהייתי טוב. או לחילופין, לקבל את עצמי כמו שאני, אבל זה מרגיש כ"כ מאולץ, מזויף, לא אמיתי, לעומת הקול הסמכותי שאומר לי כמה שאני אפס. חסר סיכוי.
בד"כ אני מצליח לשרוד עם ההרגשה הזו. לקום בבוקר ולצעוד לעוד יום. לפעמים אפילו להנות מעשייה ומהצלחות, אבל השבוע התחלתי לנסות לעשות שינוי. התקדמות בחיים.
פתאום הקולות המחלישים התחזקו. הם מכריעים אותי. אין לי כוח.