החברים מוזמנים לשתף ולחלוק את החוויה שלהם מהכנס אתמול.
גם אני מוזמן 
אי"ה בקרוב ממש.

מצרף מה שכתבתי ביומן מסע שלי:
"טוב יום אחד בחצריך מאלף"
אני צועד רגלית מהכולל לכיוון השכונה בה אמור להתקיים הכינוס.
כשאני נכנס לשכונה, ההרגשות שלי הם כאילו אני נכנס לעיר בירה,
הירידה במדרגות של מכז הכנסים היתה כמין כניסה לחצר המלוכה.
אני מביט אל הדמויות...
בכל דמות נראית נברשת מלאת קריסטלים ואבני חן,
בכל דמות נראים שטיחי פאר רקומים בריקמות מאמן עולמי...
דמות אחרת נראית כתמונה הנותנת רקע חי לקיר,
בתחילה חשבתי לצעוד לתוך התמונה, כאילו אני הולך לצאת אל בוסתן מלא בעצי פרי וניחוחות לבנדר.
אך גיליתי כי זו לא תמונה.... זהו אדם, אדם במלוא מובן המילה - בן אדם שחי חיי אדם ולא כפי שחשבתי שזו תמונה נוראה!
כן, הקולות מהקבוצה הטלפונית הם בני אדם, הדמויות מאחורי הכינוי בפורום הינם חיים המצויירים בידי אמן עולמי - קל חי העולמים!
----------
מושב הפתיחה התחיל.
לראות את חוסיד'ל, להביט בפניו של דוקטור פנחס ומסטר זימרי (שלא ידעתי מה מבטא השם לפני הקריאה בספה"ג והסבר הספונסר).
לשמוע את מה שאני חוויתי, לחזור לא מידי הרבה זמן, כי אני חדש בתוכנית, אבל מספיק כדי להזכר ברגע שהייתי צריך להרים טלפון לחבר שכתב לי בפורום כי הוא ישמח להיות הספונסר שלי.
ככה גם הזכיר לי את הרגע שהייתי צריך להיפגש עם חבר שמשמש כמזכיר בקבוצה ולעבור 'נוהל קבלת חבר חדש',
וזה ממש מה שאני חווה עכשיו, מהזמן ש'הושיעא נא' רשם אותי, דרך הכניסה למרכז הכניסה ועד למושב הפתיחה ואחריו.
-----------
המושב הראשון, כאן אני מרגיש בקבוצה טלפונית חיה,
זו לא בדיחה, זה לא סרט עם שחקן,
זה סוד הכניעה שעומד מולי!
"שלום חברים הכינוי שלי הוא סוד הכניעה...", במנגינה הידוע מהקבוצה בצהריים,
להבין למה אני כאן, מה יש לי עם החברים שמסביבי, איך נוצר בינינו קשר וחיבור בלתי נתפס להבנה.
זה גיליתי במושב הראשון, תודה לך סוד.
----------
הפסקה, ומושב שני
הוא דיבר איתי בטלפון, "מה שתרצה, מתי שתרצה תתקשר אלי" הוא אמר לי, ורשם אותי לכנס כשלא יכולתי לעשות במקוון במכשיר החסום שלי.
הושיעה נא - איזה כיף להיות בחברתך, איזה מסר מסרת, ממש התחברתי לכל מילה, הזדהתי עם כל מילה.
לדעת מה לעשות כדי לא להגיע לשפת הבור, להכיר כי אני לא יכול לעמוד בשפה ככולם, אני שונה,
לתרגל נוהל זמן חרום, כתרגיל 'אגה' (אם אני כותב את זה נכון... אוהבים), איך להתנהג כשמשהו אצלי לא בנורמה,
כשאני משוטט במטבח פותח ארונות הלוך חזור, מקרר ומקפיא, ולהכיר כי אני מחפש משהו שימלא אותי וזה יגיע בסוף לתאווה כתמיד.
(אני כותב את הדוגמא כי זה מה שקורה גם אצלי, פשוט שתי טיפות שמן...)
זה יכול להיות הכרה מהרגשות, מהמחשבות, ממעשים באובססיה,
תודה לך הושיעא.
-------
הפסקה וארוחה,
מה יש לי לכתוב בארוחה, אני חושב לעצמי, שהיה אוכל טוב, נהדר, שיצאתי שבע אחרי הלחץ שגרם לי לרעב.
לא, זה לא מה שיצא לי מהארוחה המשותפת עם החברים, כי כשאכלתי, הייתי עם עצמי, ורק עם עצמי.
בארוחה הרגשתי חיבור עם חברים, זה נתן לי את החופש והפתיחות,
יש נוהל ש'אין דו שיח בקבוצה', זה הרגשה שהיתה גם במסרים שבחדרים ובמושבים שבאולם,
בארוחה היתה ההרגשה של ה'מגרש חניה' שסוד אומר תמיד בקבוצה הטלפונית,
את היציאה מהקבוצה אחרי החיבור וההתרפקות חבר על חבר בדרך למכונית,
------------
את הכינוס סיימתי עם טישו ביד, עם דמעות בעיניים, עם הזדהות, עם הבנה כי רק אלוקים יכול לי,
הכרתי כי התפילה אליו היא הדבר שיכול לחבר אותי אליו,
האגו והאנוכיות שבתוכי מפריעים לי לראות את העולם היפה, הריכוז העצמי נותן לי צרה אחרי צרה בצרורות ו'אני לא אשם' תמיד מתנגן.
ורק הכניעה, הענווה, ביטול הרצון העצמי יתנו לי את 'השער להחלמה',
את הציפור דרור שתנופף בכנפיה ותרים אותי אל-על,
אל החיבור לחיים עם קרקע מוצקה, חיים שיש בהם רוחניות,
חיבור עם אלוקים.
תודה לך - אסירותודה ולאישתך, על המסר המשותף.
-----------
אסירותודה לאלוקים שפתח לי את השער להחלמה.
אסירותודה לאלוקים שנתן לי את התוכנית הקבוצות והחברים.
ואסיים בתפילה לעוד יום מחובר ומפוכח.
עוד יום אחד בחצריך, לראות את היופי, את הפאר שבבריאה.
אלי, תן בי את השלוה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
אומץ לשנות את הדברים שביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים,
אמן!!
רצונך יעשה ולא רצוני.

אני רוצה להשתמש בפוסט שלך כדי לשתף שאני דוקא לא התרגשתי או יצאתי עם "אורות" מהכינוס. ברור שלמדתי המון, ונהניתי לפגוש אנשים, אבל ההתרגשות חסרה לי. נראה לי שזה אפטיות בצירוף יהירות והתנשאות שהתפתחו בי, שבטח השימוש ארוך השנים בתאווה גרמה להן.
עם זאת, משהו שכן הצלחתי לחוות אתמול, והרשמים של שאר החברים כאן בפורום עושים לי טעם לעוד, והרבה עוד. אני מבקש מאלוקים כאן בפניכם, שישחרר אותי מהאפטיות מהיהירות ומההתנשאות ויתן לי שוב לחוות, להרגיש ולהתרגש ככל האדם.
תודה ענקית להושיעה נא על המסר המצוין המפורט והבהיר. מעבר למסר בין השורות לימדת אותנו המחלימים החדשים, דוגמא ומופת כיצד נראה מחלים וותיק מלא שלווה וכנות. לקחתי איתי מהכנס את מה שאמרת, שהזכיר גם ישורון_, שצריך לתרגל התקשרות לחברים כדי שזה יבוא אוטומאטי ברגע אמת. זאת המשימה שלי לזמן הקרוב, להתקשר על כל בדל של רגש שלילי שארגיש.
מקווה שאצליח באמת לשמור על קשר עם כל החברים היקרים שפגשתי אתמול, ולמצוא הזדמנות אחרת להכיר גם את מי שלא. אני אוהב את כולכם מאוד.

מנדל היקר,

באחד השבתונים של החלמה, שמעתי מסר מדוב, חבר יקר שנקי כבר קרוב לעשרים שנה (הוא טוען שהוא לא סופר אבל אשתו מזכירה לו איזה מדליה הוא צריך לקבל מידי שנה...). הוא דיבר על זה שההתמכרות פוגעת בגדילה הרגשית שלנו, ולכן כשהוא הגיע לקבוצה הוא היה מפותח מבחינה רגשית כמו ילד בן שלוש עשרה, שזה הגיל בו הוא הפסיק לגדול כי התאווה נכנסה לחיים שלו.

לוקח זמן להתחיל לגדול שוב מבחינה רגשית, וזה טבעי שבהתחלה אנחנו חסומים. אני יודע על עצמי שכל כך קשה לי עם רגשות עד שבדרך כלל אני לא נותן להם להיכנס בכלל ומדחיק אותם או מתכחש אליהם כי אני יודע שאני לא מסוגל להתמודד איתם. אם חלילה יש אסון, אני מוציא את עצמי ולא מוכן לחוות את הכאב, כי אני לא יודע להתמודד עם כאב (אלא רק באמצעות בריחה לשימוש בתאווה). אז היום אני מנסה ללמוד, אבל זה תהליך, לא משהו שלוחצים על כפתור וזה עובד...

מנדל כתב on 28 מרץ 2017 15:25:

אוהבים אותך מנדעל. היה ממש כיף לפגוש אותך!

סוד הכניעה כתב on 28 מרץ 2017 16:19:

אני גם צריך להזכיר לעצמי שאני במקום מסוים עצרתי לקבל את זה ולבקש מאלוקים שייתן לי את הכח להכיל את זה ואת מי שאני וייתן לי כח לשנות את הדברים שביכולתי לשנותם. רק להיום. 
אוהבים. 

היה לי מאוד מיוחד.
אלוקים היה איתי שם.
זכיתי לתת שירות לכנס, בכנסים אחרים שנתתי שירות, אולי הרווחתי את השירות אבל הפסדתי את הכנס, נכנסתי ללחץ, שהכל יתקתק, חוסר שקט וחוסר חיבור לחברים ולאלוקים, כמובן שלא יכולתי לשבת ולשמוע את המסרים כי הייתי באקסטזה של שירות.
א"ת שהפעם זה היה אחרת, אבא אוהב היה איתי שם, עזר לי להרפות ולא לנהל כלום, הייתי במסרים, קיבלתי המון, חוויתי תחושה חזקה של בית, המון שלווה, המון אהבה לחברים ומהחברים, חיבוקים, שיחות עם חברים חדשים, התרגשות גדולה לפגוש את 'סוד', ואת כל החברים מהפורום, הייתה בי מין תחושה שלמרות שאת רובכם אני לא מכיר, איכשהו הכתיבה בפורום מחברת בינינו לא פחות ואולי אפילו יותר.

התחברתי לכל המסרים והסדנאות, אבל במסר של אסירותודה ואשתו, התפרקתי ממש, אני לא יודע מה נגע בי שם כל כך חזק, אבל באמצע תפס אותי בכי שכמותו לא זכור לי הרבה מאוד זמן, תחושה חזקה של אבא אוהב שנמצא איתנו ומחבק אותנו.

ובסוף, בכזו פשטות, שורות שורות חבוקות ומאוחדות, אף אחד לא מתבייש או מהסס, שרנו ביחד את שירת הנשמה, היה לי טוב, לא הרגשתי אורות, לא התחננתי, לא בכיתי, אבל הרגשתי שלווה, הרגשתי ממש את מה שאנחנו אומרים בתחילת כל מפגש, יצרנו קשר אמיתי, הגענו הביתה...

אוהב אתכם יותר מתמיד.
אחיד

היה כיף לפגוש אותך שוב אחיד (והפעם לדעת שאתה זה אתה...) תודה על כל האירגון ותודה שאתה איתי בדרך המדהימה הזאת. (תודה על המוסיקה.. ). 
מחכה לקרוא את מה שאתה הרגשת...
אני באמצע לכתוב. יש לי כל כך הרבה רגשות אני לא יודע מה לכתוב. 
אוהבים. 

במשכנות שאננים קבענו את שיר המכורים...

לא יודע מה הוא התכוון, אבל המשפט הזה כל כך חזק לעצמי
כשבתוכי שכנה השאננות, חוסר הפעולה, חוסר חיבור לדבר רוחני ו/או לזולת,
אז קבעתי את שיר המכורים - אז ההתמכרות - המחלה שלי עולה ומתפרצת.
שיר המכורים - כן, ממש ככה, זו שירה שמטריפה את הדעת, מקפיצה את כל ההורמונים הפנימיים, את המוח, המחשבות והפנטזיות עד.... לנפילה.
--------
ומנגד, כן, דוקא מתוך השאננות,
לא מתוך המחשבה כי אני הוא המנהל והשולט,
דוקא מתוך השלוה והכניעה שנראית מבחוץ כשאננות,
שהאדם אומר לך 'די, אתה אומר תמיד אלוקים עשה לך, אלוקים העמיד אותך במצב הזה, אלוקים, אלוקים... אולי תחיה את המציאות, אל תהיה שאנן!'
אבל במשכנות שאננים, קבעתי את שיר המכורים ואולי זו כוונת סוד:
'גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד'
זו לא שאננות, זו הפעולה ההכי נכונה לעשות, לראות את אלוקים בכל מצב.
אסירותודה לאלי שנותן לי את הגילוי הזה, תודה סוד על ההכוונה במחשבות,
ואולי כיוונתי למחשבותיך העמוקות במשפט הקצר שזרקת כאן.

בכנס, ליוו אותי שתי תחושות מרכזיות, ושלישית שנספחה אליהם. 
הראשונה היא תחושת ביטחון. 
חשתי ביטחון באבי שבשמיים, שגאל אותי מהספק העצמי והבושה בהם הייתי לפני מעט יותר משנה סביב ה'כן-לא לאפס את הספירה של הנקיות' בעקבות גל המעידות, וה'כן-לא זה אומר עלי משהו', וה'כן-לא להתחיל עבודה חדשה' ועוד כמה 'כן-לואים' כאלה. 
חשתי ביטחון כשדיברתי, כשהנחיתי, כשהחלטתי לא להכין מראש את המילים המדויקות של מה אומר, כשלא ניגנתי על הפסנתר למרות שכל הכבוד העצמי המוזיקלי השברירי שלי, רצה לבטח את עצמו דרך נגינה בפורום כזה, בתנאים כאלה (ואם פסנתר כנף!!! זר לא יבין זאת). 
חשתי ביטחון בכם, שתהיו, שתבינו אם אני לא מחבר שם לניק, שתקבלו בהבנה טעויות, איחורים בלו"ז וכו'. 
חשתי ביטחון גם בהחלמה שלי, במפוכחות, שתחושת ה'כאן ועכשיו' שרק כנסים ומפגשים דחוסים מייצרים. 

במקביל לתחושת הביטחון, הייתה בי מן וודאות כזו, שאני במקום הנכון, שהקהילה הזו היא הקהילה שנכונה ומתאימה לי, שאני עושה, רק לאתמול, את ייעודי בחיים. נשמע כבד, נשמע דרמטי אולי, אבל מאוד מוחשי. ניסיתי לתאר את התחושה הזו לאורך הערב מספר פעמים. בימים הנוראים ההם, היתה בי תחושה חדה ודוקרת שעד שלא אפסיק עם האוננות, לא אוכל להתחיל את מה שלמענו הקב"ה הביא אותי לעולם. פתאום, לא רק בכנס, אבל בהחלט גם במהלכו, חשתי את מגע ידו האוהב על סיפור חיי. גם אם לא הייתי בוחר את הסבל, יש בו כיום כדי להצמיח, להאיר אור במבואות אפלים, כה אפלים, עד עמוקים, עד שאלמלי הייתי שם לא הייתי מעלה על דעתי שאפשר להאיר שם משהו או מישהו. 

אל תחושות הוודאות והביטחון התלוותה תחושה עמומה של שמחה. לא כזו שפורצת החוצה. אך כזו שהעלימה ממני לחלוטין, באותו ערב, את המועקה שלי בשל הטלטלה האישית והמקצועית שאני מצוי בה בימים אלה. חשתי שמחה שקשורה לחוויה הראשונית הזו, של היטהרות. המקווה שלי, המבט שלכם, תחושת הקבלה הכמעט על טבעית אותה אני חש באמצעותכם, החיבור בין הניק לשם, בין השם לאדם, בין האדם לכאב, ובינו כל אלה אלי, עורר בי תחושת שמחה שקטה, פנימית, מתרגשת. 

תודה לכם, חברי לאתרא קדישא הדין, שהייתם שם. 
נתן במתנה 

וואוו היה ממש ממש מממממממממממממממממממממממממממש כיף!

לקח לי קצת זמן להתאפס עם עצמי, הגעתי הישר מפגישה מלחיצה בעבודה ובכלל עוברת עלי תקופה 'מאתגרת' נקרא לזה, אבל לכמה שעות הרגשתי בעולם יותר יפה עם אנשים מיוחדים כנים ואמיתיים, כל כך אמיתיים שזה מפעים אותי כל פעם מחדש להיתקל במנת כנות עם ניחוח מבויש מעט לפעמים אבל כל כך מחייה ומחברת, ממש אשריכם ישראל..לפני מי..ומי מטהר אותנו..רק להיום..
קשה להעביר במילים, צריך לחוות את זה בשביל להבין כפי שכתבתי לפני, ומי שלא בא אני מתפלל בעבורו שעד הכנס הבא הוא ירגיש כל כך מחובר לחבורה המחלימה והקדושה שמסתופפת פה שהוא בטוח יבוא, עם שאר מתמודדי עמנו היקרים.

הכנס השנה היה הכנס השני שלי, התחושות יותר בכיוון העומק של החוויה מאשר לגובה של האורות, ועדיין או יותר נכון ולכן אני מרגיש שאני יוצא עם מטען יותר משמעותי לשנה הבאה, עד ראש השנה הבא למלכים ולמחלימים..

תודה מעומק עומק הלב לכל החברים היקרים שנתנו שירות ועזרו, לאלה שדיברו ושיתפו ואכלו ונתנו מילה טובה וחיבקו וחייכו ושמחו והצטנעו ושמחו והתרגשו ושפכו-את-ליבם/ן
כמה תודות אישיות שאני חש צורך לפרט ולהדגיש:
תודה ליחזקאל המנכ"ל, עליך נאמר מי שעוסקים בצרכי ציבור הקב"ה ישלם שכרם. תודה על השקעת הזמן והממון בטובתנו.
תודה סוד היקר, אילו פינו מלא שירה כים אין אנחנו מספיקים להודות לך, על הכל. כל השנה.
תודה רבה 'אסירותודה' על המסר הזוגי, יש לך אישה עם עוצמות ואומץ נדירים במיוחד!! נראה לי שמגיע לה מכתב הוקרה מאיתנו עם הקדשה אישית מכל אחד, אשמח אם תעביר לה את תודתי האישית מעומק הלב על דבריה הכנים והמחברים, הם נתנו לי הרבה החלמה אישית וזוגית.
תודה ל'אחיד בשמיא' היקר על השירות במאור פנים.
תודה ל'נתן במתנה' היקר על ההנחיה וקטעי הקישור המרגשים.
תודה ל -טהרני,דוקטור, מוטי,זיו, ולכל השאר שבטח שכחתי לפרט, שטרחו על הכל מאחורי ולפני הקלעים.

ותודה עצומה לאחד והיחיד שאין בלתו. תודה אבא שבשמיים ובארץ שזיכית אותי להיות חלק מהקיבוץ הנפלא והמיוחד הזה
לכמה שעות הרגשתי מעין עולם הבא.
אוהב אתכם אנשים יקרים
'פנימה'

השלם שגדול מסך חלקיו.
תודה ה' על כנס נהדר. מסרים מקסימים. נושאים מעניינים. אנשים יקרים שפגשתי שם, גם כאלה שלא ראיתי המון זמן. אבל מעל לכל תודה אבאל'ה, על אווירה מיוחדת. תמהיל נדיר של חיבור בין אנשים, מקום ותוכן. אני לא מוצא מילים אחרות לתאר את התרוממות הלב המפזז בין מסר וחיבוק למשנהו. הרגשתי מוגן ושליו עטוף ומואר בקרני שמש אחרונות שמתאמצות ומצליחות לפלס את דרכן בקושי בין כנפי טחנת הרוח הישישות של ימין משה ולבסוף קורסות אל מול חומות העיר העתיקה. 

כבר שנים שאני מצוי באירועים של מכורים. במסרים. בארוחות ערב. ובכל פעם שאני בא "לשמור" אני מרגיש משהו נוסף. "עכברי פורום" שייבדקו מה כתבתי אחרי כל אירוע כזה יימצאו בין המילים והאותיות אלמנט נוסף. לא מוחשי. ארומה רוחנית ייחודית. לפעמים גם הנחתי אצבע מדייקת על נקודה מסויימת, וזה בדיוק מה שהרגשתי גם הפעם, ובמשפט קצר - השלם היה גדול מסך חלקיו.

כל דבר בפני עצמו היה מחלים. המושבים, המסרים, האנשים, החוששים והמאושרים והעצובים, הנקיים ושאינם, אלו שעבורם זו הפעם הראשונה וכאלה שנמצאים פה מהפעם הראשונה.. השיחות והחיבוקים בין לבין. הפרצופים המוכרים ושאינם, הארוחה והצעידה אליה וממנה.. כל אחד מאלה היה עשיר בתוכן, אבל הכל יחד יצרו ארוע נטול פוזה. פשוט, ישיר, זורם.. מלא ברוח.

הרגשתי את זה גם במסר. לא רק שלי. גם זה של אשתי. היה לנו קצת מתח קודם. שנים שאנחנו לא רושמים מסרים כתובים. אומרים את מה שיש וזהו. הפעם (בגלל הציבור הייחודי של שמור עינך), מיקדו אותנו יותר, אמרו לנו מה הכיוון הרצוי, ואצלנו נוצר הרצון לעמוד בציפיות. עד שהתיישבנו (ואז קמנו) והזמנו את ה' שיהיה איתנו. והוא היה. אחרת לא היינו נינוחים, וגם המילים היו נשמעות שונות. ואני מאמין שזה לא בגלל משהו שאנחנו עשינו. זה היה שם בגלל כל החלקים. בגלל מה שהיה ביניהם. בגלל השלם שגדול מכולנו. שנזכה להתחבר אליו. עכשיו. 

תודה אבאל'ה.

ישורון_ כתב on 28 מרץ 2017 19:59:

ישורון היקר, קודם כל, שמחתי מאוד מאוד לפגוש אותך. היה מדהים.

לגבי המשפט שכתבתי, אין צורך להתעמק יותר מידי... בסך הכל פרפרזה (לא הכי מוצלחת) על משפט דומה. (משכנות שאננים זה שם המקום בו נערך הכנס, ובו נקבע שיר המכורים "ואפילו בהסתרה).

תודה לכל החברים שהעבירו כאן מהחוויות,
התרגשתי שוב מכל מה שכתבתם,
ובפרט טלטלו אותי הדברים של ישורון ,,, (היה כיף לפגוש אותך, למרות שתיארתי מישהו שונה)

בכנות, אני התרגשתי הפעם פחות מפעמים קודמות, בכל זאת כבר ראתי וחוויתי שתי כנסים, בפעם הראשונה הייתי בעננים, ובעם השניה עוד גם היו אורות, והיום אחרי שהשתתפתי בעוד כנסים ומסרים שונים ההיי התמוגג קצת,
ודווקא בגלל זה היה חשוב לי לשמוע את המסר של אברהם יונתן,
הוא הסביר בטוב טעם את ההתחדשות בהחלמה כל יום,
כמה שהמחלה הערמומית מישנת לנו את ההחלמה ומחדשת כל יום את התאוה,
שכן אני יכול לומר לעצמי את המסר הזה כבר שמעתי מה כבר יש לחדש,
אבל בתאוה אני אף פעם לא אומר השכנה שלי זה כבר משהו ישן כבר ראיתי אותה המון פעמים מה יש להתרגש, או את הפורנו כבר חרשתי מה כבר יש שם חדש,
והוא הביא כלים לחידוש יומיומי,

למרות זאת היה ממש כיף לפגוש חברים חדשים, ולהרגיש את הנס שאבא אוהב עשה איתי לפני שנתיים כשהוציא אותי מבור תחתיות אל המקום הנפלא של ההחלמה רק להיום,
תודה ענקית לכח העליון שהיה איתנו שם, ולשליחים שלו סוד, אסירות, אחיד, יחזקאל, נתן, טהריני, וכל אלו שפעלו למען הכנס המדהים הזה, הייתה ממש אוירה טובה ומלכדת,

ואני תפילה להמשיך עוד יום אחד בדרך...