על פי בקשת חברים, לפניכם המסר הזוגי בכנס של שמור עינך. דברנו לסירוגין. את המודגש אמרה אשתי שתחי'.
---------
שמי ... ואני אשת מכור. אני מתפללת יחד עם בעלי שהדברים שנדבר היום יביאו לכם תועלת. שהניסיון שלנו יאיר לכם את הדרך ומזמינה את ה' שיהיה עכשיו איתנו. אתם מוזמנים להצטרף אלי לתפילת השלווה: א'לי..

בגיל 23 הייתי אשת איש מאוד שמחה וחיונית עם 2 ילדים, אבל בפנים חוויתי פחד מתי השמחה תתפוגג מול הכאב הבא שאני אחווה מבעלי. איך הגעתי לזה? אתחיל מההתחלה. ילדה קטנה שנולדה למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בגיל 5. היה לי קשה מאוד, אבל כשאימי חזרה בתשובה הלכתי אחריה. הרגשת קנאה חזקה היא אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי. קנאה כלפי החברות שלי שחיו במשפחה מסודרת. אני זוכרת את ההחלטה החזקה שלי "אני לעולם לא אתגרש". אני אמצא לי בעל שינהל את הבית שלי, בית רוחני, ועלי יאמרו כולם "איזו היא אישה כשרה, שעושה רצון בעלה". חיפשתי כל הזמן את האבא שלא היה לי בבית. כך גדלתי בבית הספר היסודי ובסמינר. הייתי טיפוס מרצה. חוויתי את העולם בתחושה שאם אני כל הזמן אוותר, יהיה לי טוב וכולם יאהבו אותי. זאת היתה התפיסה שליוותה אותי כל הזמן. היום אני יודעת שהגעתי למצב שממש וויתרתי על עצמי. לא היתה לי דעה- אמרתי רק את מה שחשבתי שאחרים ירצו לשמוע. כמובן שלא תמיד קלעתי בול- בלשון המעטה, ופעמים רבות עשיתי צחוק מעצמי, מתוך רצון להיות במרכז, להיות מקובלת בתוך האליטה של הכתה. אף פעם לא הצלחתי. יותר מיזה, שכחתי להנות מהמקום המיוחד שלי עם החברות המקסימות 'ממעמד הביניים' שכן רצו את חברתי והתאימו לי. שנים אח"כ, כשהלכתי לטיפול רגשי אמרה לי המטפלת, משפט שזעזע את תפיסת העולם שלי בנוגע למעמדות: 'מי אמר שזה רע להיות טיפוס כבד, מי החליט שאת אמורה לדבר על אותם דברים כמו כולם?!'...

אני. אני החלטתי את זה.. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. הכינוי שלי הוא אסירותודה, ואני מכור לתאווה. בגיל 23 נחשבתי לסיפור הצלחה של ממש. בעל, אבא, מלמד, מוסר שיעורים. מפרנס עיקרי. אבל אם יש משהו שאני מאמין שנוכל למצוא עליו הסכמה מהירה זה "שנחשב" הוא לא כל כך "נחשב".. גדלתי בבית נחשב. במקום נחשב. אני משתייך להורים נחשבים ולמשפחה נחשבת. הזיכרון הראשון שלי הוא שאני אחר. שונה. התחושה הכי מוקדמת שלי היא חוסר שייכות. למרות שקיים דימיון חיצוני רב לאחיי ואחיותיי (יש לי יותר מעשר כאלה), הייתי משוכנע שאני מאומץ. שנים אמרתי קדיש יתום בבית הכנסת על הוריי שנטשו אותי ושהוכרחתי להישאר בבית הוריי המאמצים. אבא שלי ירא שמיים באמת, את "היראה" קיבלתי ממנו, את השמיים פחות.. ספגתי ממנו לא מעט אלימות. הוא באמת סבר שמכות יחנכו אותי. אני לא זוכר שחובקתי על ידי אמא שלי, אח שלי אומר שהוא זוכר פעם אחת כזאת.. היא אשת מקצוע מעולה. יש לה עדת מעריצים בכל מקום אליו היא הולכת, אבל אני חוויתי ממנה בעיקר קרירות. שנים התפוצצתי מהאהדה שהיא קיבלה. הייתי ילד מגמגם.  גנב. (מוצלח שמעולם לא נתפס), יצירתי. מוכשר. שהותקף מינית ולא היה לו עם מי לדבר על זה. 

הגעתי לגיל שידוכים בשעטו"מ. נפגשתי עם בעלי אחרי מס' בחורים. בפגישה הראשונה הוא היה נראה לי ביישן. בשנייה הוא תפס אומץ והראה לי מיהו ומהו ומהן הדעות שלו. הוקסמתי ממנו. הוא ממש שבה את ליבי. הנה, הגיע האבא שחיפשתי. באותם רגעים לא יכולתי לדעת לא שבעצם ראיתי בו את השתלטנות שתזין את תלות היתר שבי. איך שהתארסנו חוויתי את השתלטנות גם מהכיוון של אמא שלי. עד עכשיו ריציתי אותה והכל היה 'בסדר'. כעת הגיע החתן שלימדו אותי שהמילה שלו קודמת למילה של אמא שלי, והוא דעתן שלא חושש לומר את מה שיש לו, וגם לחה היה מה לומר. על כל דבר. היום אני יודעת שהיא פשוט הרגישה שהמקום שלה נלקח. וכמו שאומרים, אין 2 שמשות יכולות לשמש בכתר אחד! התחילו ויכוחים ומאבקי כוח כשאני בתווך, מנסה לרצות גם את בעלי וגם אותה- ופשוט לא הצלחתי. פעם אחר פעם הגעתי למצב מתסכל ששניהם כעסו עלי. הרגשתי לכודה. בודדה. במיצר. לא ידעתי מה לעשות ואל מי לפנות.
כמה חודשים אחרי החתונה, אחרי עוד סיבוב של ריצוי ומריבות עם שניהם, אמא שלי אמרה לי "את צריכה להתגרש ממנו". אני, למודת סבל מהגירושין שלה - לא נכנעתי. למרות שחוויתי המון תיסכול מול בעלי, למרות שערב אחרי ערב הרגשתי נטושה ובודדה. התחושה שלי היתה שבעלי מעדיף לראות כדורגל/ כדורסל וללכת לדבר עם בעל הקיוסק- יותר ממני. כך האמנתי לו כשסיפר שהתעכב כדי לקנות סיגריות. ההורים שלו התקשרו המון פעמים בערב, ואני הייתי צריכה להתפתל בהסברים למה הוא לא בבית. כ"כ רציתי להרגיש זוג צעיר מאושר שחי יחד והולך לכל מקום ונהנה. קמתי כל בוקר לעבודה עם הבנה שבעלי הולך ללמוד בכולל, זה הרי מה שהוא הבטיח לי לפני החתונה- השנים הראשונות מוקדשות ללימוד תורה בכולל - וזה הדבר אליו שאפתי כל חיי, אבל כשחזרתי, לא מצאתי פנים קורנות של אחרי לימוד. מצאתי פנים אדומות משינה. לא נורא, חשבתי לעצמי. קשה לו, כך אמרו לי והדריכו אותי. היה לו גם מונו – מחלת הנשיקה. הוא אפילו קיבל זריקות של  B 12. אבל אז התחילו ה'ברוגזים'. מספיק שאמרתי מילה שלא במקום, או שלא מצאה חן בעיניו- והוא התעלם ממני. כאילו אני לא קיימת. הרגשתי מוחרמת, מנודה, בודדה. ניסיתי לעשות הכל כדי לקבל ממנו יחס. התחננתי בבקשת סליחה. מצד שני צרחתי בתסכול- כשכבר הרגשתי שאין לי מה להפסיד כביכול.

גם לי לא היה מה להפסיד. התחתנתי כדי לברוח מהבעיות שלי. בגיל 18.5 הודעתי להורים שלי שאני "יוצא לשידוכים". עקפתי אחות ובתוך חודשיים התארסתי. קרובת משפחה – מושאת תאווה שלי – הכירה לי את החברה שלה, בחורה חביבה ונחמדה, ואני מצאתי חודש לפני גיל 19 את מי שהולכת להציל אותי מהעוון המר. התחתנתי איתה כדי לברוח מהמשגיח בישיבה ומאבא שלי בבית ולא ידעתי שקיבלתי משגיחה צמודה. אמא שלה. כל הבכי בחופה, ציפיות שהיו לי, שאתחיל "דף חדש" התרסקו. אמא של אשתי לא חיה טוב, והיא מצאה מפלט אצלינו. הגיעה בלי להודיע, ועוד היתה עסוקה כל הזמן לומר לי מה אני אמור לעשות.  תוסיפו לזה את העובדה הפשוטה שגם לי לא היה קל עם התאווה ותקבלו קטסטרופה. רציתי להתקדם. באמת שניסיתי. וכל הזמן משהו תקע את זה. הייתי בטוח שאני נופל כי אשתי לא עושה מה שצריך. וככל שאיבדתי יותר שליטה בעצמי ניסיתי יותר לשלוט בה. בביגוד. בהוצאות הכספיות. חיפשתי פיתרונות בחוץ. היו לנו גם רגעים יפים. היום אני יכול לראות אותם. הלכנו עם המשפחה שלה למסעדות, יצאנו יחד לטיולים. קניתי מתנות, תכשיטים, השתוללנו בשלג... אבל תמיד איכשהו לי זה לא הספיק. אני הסתובבתי עם הרגשה כבדה שחסר לי משהו. חיבבתי את אשתי. אבל הרגשתי "שזה לא זה". "שהיא" לא מספיקה. לא הצלחתי לעשות את המעבר מהישיבה לכולל. כל מה שלא פתרתי כבחור רק קיבל עוצמה יותר גדולה כנשוי. הייתי מאוכזב ממני. ובעיקר ממי שלא ענתה על הציפיות שלי ולא פתרה לי את הבעיות. הרגשתי מרומה. בודד. שקעתי לתוך עצמי. התייאשתי. אין מה שיוציא אותי מהמצב שלי. למרות שהצלחתי בכל מיני דברים, הפכתי להיות מרצה בשיעורים, התגברתי בכוחות עצמי על הגימגום. בזה נכשלתי, התאווה נצחה אותי. הדרדרתי גם מבחינה רוחנית. בקושי התפללתי ובירכתי. לא יכולתי להראות את הפרצוף שלי בבית כנסת. הייתי מרוכז לגמריי בעצמי, חשבתי ברצינות למות.

התיסכול הלך וגבר כשציפיתי מבעלי לקחת אחריות. קבענו שצריך לעשות משהו. אמרתי לו מילה שלא מצאה חן בעיניו- זהו. "שברו את הכלים ולא משחקים". תקפצי. תתמודדי לבד. הרי את אשמה. מעולם לא חוויתי דחיה כזו! גם לא מחברות. איפה שהלכתי הייתי רצויה ואהובה. מצד שני- דאגתי נורא! איך אני אמורה לחיות לצד בעל קריזיונר כזה ולתת בו אמון במצבי לחץ, שלא בטוח שאהיה רגועה בהם לחשבן כל מילה שאומר לו, ואזדקק נואשות לעזרתו! עברנו לעיר רחוקה מאמא שלי- בעצת הרב של בעלי. הרגשתי עוד יותר בודדה. ריציתי את בעלי בלי סוף. נתתי לו לעשות מה שבא לו, הוא הלך לאן שרצה, מתי שרצה וכמה שרצה, שמחתי שהוא היה יוצא ל'פעילות' של קירוב רחוקים, לומד סו"ס בכולל וגם מלמד בחיידר. הייתי מאושרת. בשבילי זה היה שווה הכל! הברוגזים והקריזות לא תמו, אך לפחות היתה יותר תחושה שכרגע יש לי בעל שלוקח אחריות.
עד שיום אחד הרגשתי מרוסקת. בעלי הגיע ואמר לי שהוא רוצה להתגרש ממני. לא הבנתי איך זה קורה לי. לא יכול להיות שאני הולכת להתגרש?! אני שנתתי לו את כל כולי?! רעדתי פיזית. כמו עלה ברוח. הפחד הכי גדול שלי הולך להתממש. אני הולכת למצוא את עצמי באותו המצב כמו אמא שלי. הגעתי לתחתית שלי. הייתי מוכנה לכל דבר רק כדי שיישאר איתי. התחננתי אליו שלא יעזוב אותי. היו לי רגעים איומים ונוראים. פחדתי פחד מוות להישאר לבד. בלילה ישבתי ובכיתי על הספה לאלוקים שישים לי את האצבע על מה אני צריכה לשפר. אין מצב להתגרש ולאמלל את עצמי ואת 2 ילדי. אני לא מוכנה לדה- זה- וו הזה. לא רוצה לחזור על הסרט הזה. רבש"ע מה לא בסדר בי?! למה אני לא מסתדרת איתו?! רק אתה יכול לעזור לי. אין לי לאן ולמי לפנות. אני גרה בעיר רחוקה, בבדידות נוראה, כמהה לקצת אהבה והכלה. מואסת בקטנוניות ובטימטום הזה ומתוסכלת מהם בכל ליבי! אני רוצה זוגיות. אני מוכנה להתאבד עליה! וה' שמע את תפילתי.

נשאר לי פתרון אחד.. להחליף את החיים שלי. להתרחק מכל הבאלגן שלי והתוספת שאמא של אשתי מייצרת. חיפשתי מקום אחר, ומצאתי. מקום שרצו בי. שהעריכו אותי. עכשיו אני כבר לא אצטרך תאווה. ובאמת, התחלתי לפרוח. עד ששוב התרסקתי. מעבר הדירה נכשל. אין לי ברירה אלא להחליף אישה, בית אחר, זה מה שיענה לי על הציפיות. התגובה של אשתי לרצון שלי להיפרד הטריפה אותי. גם ללכת היא לא נותנת לי. נחנקתי. "היא" מנקזת ממני את החיים. אני נובל. בגללה. קיבלתי הצעת עבודה מחבר קרוב ושמחתי. שוב, אפשרות לשינוי. התחלה חדשה. אבל לא, תלמיד שלי נפטר מסרטן. ואני שוב השתמשתי וזה גמר אותי. לא יכולתי לסבול את עצמי. לא יכולתי עם התאווה, לא יכולתי בלעדיה. הייתי תקוע. וההרגשה שאני תקוע ולא מצליח ומיואש היא זו שדווקא סוגרת עליי עוד יותר. היא מכניסה אותי לתוך השימוש חזק עוד יותר. 

חבר טוב מהעבודה שלי התפרק לידי, פשוט נעלם. לא ידעתי מה הסיבה אבל כשאשת התקשרה לחפש אותו ולא ידעתי מה לומר לה הבנתי שיש פה משהו רציני. אחרי כמה ימים הוא חזר וסיפר לי על תוכנית, ומטפל ושזה עוזר לו. הרגשתי בנשמה שלי שיש פה הזדמנות. ספרתי לו על הבעיות שלי והוא חיבר אותי לטיפול ולהחלמה. האמת היא, שהגעתי למטפל כדי לקבל כוח לעזוב את אשתי. להתחיל לחיות נכון בעצמי. "שלושים יום ואני מסדר לך גט". קניתי את זה.. גם כשהוא דיבר על עוד שלושים יום.. ואז הוא הציע שגם אשתי תבוא לעזרה.. הרגשתי שינוי, אבל זה היה לא קל. באותם הימים "היא" עדיין היתה אשמה בכל מה שקרה לי.. נסו לתאר מה זה להתמודד בתחילת דרך עם כל מה שברחתי ממנו כל חיי, וזה כשהתחלתי להרגיש, ועוד כשאשתי מחליטה להראות לי בכל הזדמנות את העצמאות שלה.. היה לא נעים בכלל. אבל ה' היה שם. למדתי להתחבר אליו.

חבר טוב של בעלי שהיה גר קרוב אלינו, הציע לו עבודה במקום אחר. עברנו דירה לעיר יותר קרובה למקום בו גדלתי. כמה חודשים אחר כך, החבר הזה היה השליח שהביא לנו אור לבית.  הוא חיבר את בעלי למרכז גמילה, לטיפול אישי וקבוצות תמיכה. בתחילה לא ידעתי כלום. בעלי סיפר לי שיש לו קשיים והוא מצא- יחד עם אותו חבר- מטפל. 'סבבה'. חוויתי פתאום בעל קצת שונה. יותר מכיל, פחות מתרגז, נותן יותר מקום ומרחב. שאלתי אותו בליל שבת אחד: ספר לי, מה קורא איתך?! אתה ממש שונה. הוא התחיל לגמגם לי שלפני שהתחתנו היו לו קשיים והוא עשה כך וכך... שאלתי אותו: ומה עם אחרי החתונה...?!  הרגשתי שלא נעים לו, אבל הוא ענה לי באומץ: "כן, גם אחרי החתונה היו לי דברים".. הוא עשה 1, 2, 3, 4. מצד אחד הייתי בהלם, היה לי לא קל לשמוע את מה שהוא סיפר לי. מצד שני שמחתי. כן, ממש שמחתי. המילים שלו "אני מכור" הסבירו לי המון דברים שלא הבנתי. הבנתי למה הרגשתי שאני חיה עם שני אנשים שונים. יום אחד, אני עם בעל מתחשב נעים שנמצא ואוהב, ויום אחרי זה הוא מישהו שאני לא מבינה איך אפשר לחיות איתו. פתאום גם היתה לי תשובה לכל ההתפרצויות, הקריזות, הכאב, הבדידות, חוסר האחריות, התיסכול והחיים המשוגעים שחייתי או שרדתי אותם בהכחשה שכל הגברים הם אותו דבר...

הסכמתי להמשיך איתו. ראיתי שינוי וזה מה שהחזיק אותי. יום אחד הוא הציע לי לבוא לקבוצות של נשות מכורים, אמר לי ששמע בטיפול שזה יכול לעזור להחלמה שלו. הסכמתי, הייתי בטוחה שאקבל 'טיפים' איך להסתדר איתו. אבל לא, ישבתי שם המומה. פתאום גיליתי את עצמי. את העולם שלי. את כל ההכחשות. את התלות בו ובכל מי שמסביב אליי. גיליתי את הריצוי. את הכאב. את חוסר המקום לעצמי. את העובדה שכמעט לא דאגתי לעצמי. שלא היה לי עולם משלי! כל העולם שלי סבב מול הציר שבעלי הסתובב בו- נתון לחסדי הסובבים אותי בלי שום ידע והבנה איך אני יכולה להרגיש מוגנת. גיליתי שאף פעם לא חייתי חיים נורמליים אמיתיים שאני ורק אני, כמובן תחת חסדו של אלוקים, יכולה להעניק לעצמי מבלי להיות תלויה באף אחד. 

התחלתי לראות חלק מהמצב האמיתי שלי. בנס, רק התחלתי, אני לא יודע איפה הייתי היום אם הייתי מבין את כל המצב. למדתי שהמושג 'רק להיום' זו לא סיסמה. זה דרך חיים. אני באמת לא יכול לתכנן יותר מדי קדימה. אני באמת לא יודע מה הולך להיות. התחלתי לעשות הפוך. לצאת מהריכוז העצמי שלי. חבר קנה לי לציון דרך סקוט'שברייט לשטיפת כלים..  היה לי לא פשוט בכלל. האתגרים היו גדולים. כל החיים שלי השתנו. היו ימים שאמרתי מאות פעמים את תפילת השלווה. בגלל הבוס שהעיר לי. בגלל אשתי שחירפנה אותי. בגלל הילדים שעיצבנו אותי. ואז שמתי לב שהמשותף לבוס לאישה ולילדים הוא אני. שוב, אני אני אני.  עוד פעם הרצון העצמי דופק אותי. אסירותודה גדולה לאלוקים על הספונסר שכיוון אותי, הכיל אותי, קיבל אותי. על הנסיון שלו. על מה שהוא עבר בחיים שלו. על החברים ששמעו אותי. על אשתי שאיפשרה ללכת לקבוצות. על שהמשכתי לצעוד. עוד יום ועוד יום. על המתנות הגדולות בדרך. למדתי שיש לאשתי חיים משלה. שהיא יכולה לקנות לעצמה דברים, ביגוד.  במשך שנתיים! שתקתי ולא הערתי לה מילה על משהו שהיא לבשה. גם לא כשהיא "חגגה" את עצמאותה בקניה של חולצה בצבעי גואש מזעזעת שהיא לבשה בכל הזדמנות. למדתי להעריך אותה. להעריך בה את החלקים החלקים שלה. לכבד את זכותה לחשוב אחרת, להתנהל אחרת. זה לא היה קל. פעם אחר פעם השתגעתי. בגלל דברים שאשתי עשתה בבית, בגלל דברים שאשתי עשתה עם הילדים. והספונסר לימד אותי שהיא אמא שלהם ממש כמו שאני אבא שלהם. התוכנית לימדה אותי לקבל את מה שאיני יכול לשנות. שהמציאות זה הרצון של ה'. קיבלתי המון מתנות. יכלה הזמן והם לא יכלו. אני רוצה לומר לך תודה ה' על הכל.

היה לי לא פשוט בכלל. ההרגשה שאני "חופשיה", גרמה לי בהתחלה להרבה מאוד טעויות. לקח לי הרבה זמן לשים לב שאני עדיין כבולה. רציתי להראות לו שאני כבר "לא כמו פעם" ולא שיחררתי. שוב בילבלתי כל מיני מושגים שלימדו אותי עם המציאות המורכבת שלי. התפקיד של אישה זה להציל את בעלה מהחטא, אז ניסיתי להציל אותו. לא הבנתי שאני לא יכולה להציל אותו מהמחלה שלו. לא היתה לי סבלנות. או שריציתי, או שהתפרצתי בלי מעצורים. הייתי בטוחה שככה משתחררים מהתלות. אומרים. הכל, ואיך שבא לי. בלי לפחד, או למרות שאני מפחדת. לא הכרתי את דרך האמצע. אף פעם לא חוויתי אמצע משום אדם. לא מאבא, לא מאמא ולא מבעלי. הייתי מבולבלת. איך אפשר להשתחרר מהתלות הזו בלי לפגוע באף אחד?!  את המושגים 'לקבל את המציאות', 'לשחרר שליטה' ממש לא הכרתי. חייתי לפי סטיגמות. כך נוהגים, ומי שלא- אז הוא לא נורמלי ואין מה לשמוע או לקבל ממנו. לקח לי זמן להבין שאני כמו "מריונטה" שמחפשת על מי לשים את החוטים שלי.. שאני זו שמעוניינת לרקוד לפי החליל של דומיות סמכותיות בחיי. התקופה הראשונה של ההחלמה שלנו היתה ממש סיוט. רבנו עוד יותר מלפני כן. היה לי קשה להתמקד בי. "בשם ההחלמה" החלטתי להראות לו כמה אני משתנה. לא הבנתי ששינוי זה התהליך פנימי. איטי. יציב. שלוקח זמן ללמוד לחיות אותו. 

התפללתי והתפללתי והתפללתי. ככה קיבלתי את הספונסרית שלי. בדרך לא דרך ה' שלח לי אישה מדהימה מחו"ל. אשת כור כמוני. שקיבלה אותי כמו שאני. סיפרה לי על עצמה. מה היא עושה כדי לא לסבול. היא אף פעם לא אומר ת לי מה לעשות. אם אני שואלת אותה היא אומרת לי מה עובד לה. דרכה למדתי להתחבר לעצמי. לקבל אותי. כן, לאט לאט, דרך תכנית 12 הצעדים למדתי לחיות עם עצמי ועם מי שנמצא בחיים שלי ובעלי בפרט. ולא סתם לחיות, אלא להנות ולשמוח באמת. למדתי להכיר אותי. להיות אני עצמי. גיליתי בי דברים שלא ידעתי עליי. למדתי לפעול בצורה נכונה יותר. לדוגמה, להתנצל – אבל רק על החלקים שלי. אני היום מאפשרת לעצמי לכאוב, לכעוס, מבלי ישר לכבות שריפות מפחד מוות מהעתיד. לתת לשני את המקום שלו. לא לנסות לשנות אותו. לחשוב עליו דברים חיוביים ונעימים באמת, לא רק "לדון אותו לכף זכות" כי ככה ה' רוצה. התוכנית לימדה אותי להתמקד באהבה. במה שאני אמורה לשפר, בלי ביקורת עצמית הרסנית ונוקבת כלפי עצמי או מישהו אחר. למדתי לעשות חסד אמיתי מבפנים כי אני רוצה - בלי ריצוי, וכשאני מסוגלת וזה מסתדר לי. וזה באמת משהו אחר. שמתי לב שכאני נותנת באמת ולא בשביל משהו אחר אני גם מרגישה מלאה. עיוותי חשיבה שבתוכי פינו מקום לטוב וליופי ולאסירויות התודה הכ"כ רבים שיש לי כלפי אלוקים.

אני היום שמה לב ליופי של העולם, כמה הוא מיוחד. כמה אנשים הם מיוחדים. אני מודה לה' כל הזמן. על בעלי, על הילדים שלי, על המשפחה שלי, על הספונסרית שלי. על התוכנית המדהימה שהוא שלח לי. על החברות המקסימות שיש לי, על מקום העבודה שלי, על קורת הגג ובעצם, על  החיים שלי- כמו שהם. גם במה שהם לא מושלמים. כן, גיליתי שאני לא מושלמת, וטוב שכך. אחרת היה לי ממש משעמם. אני אהובה ורצויה כמו שאני. אני בת של אלוקים. אלוקים אוהב שמרעיף עלי הכל. ב"ה למדתי להכניס אותו לתוכי. לתוך מה שאני עושה ביום יום. יצאתי מעבדות לחרות. מהתלות באדם לתלות באלוקים שהיא השחרור האמיתי.  

תודה ה' על הכל.

אסירות תודה
אני בדיוק הבוקר מדבר עם חבר ואומר לו שהייתי מאוד רוצה שאשתי תשמע את המסר שלך ובעיקר של אשתך 
ואין לי איך לתת לה את כל המסר הרי אני לא זוכר את כולו בעל פה
והנה שמע ה' את תפילתי והעלת את המסר לפורום
אז תודה ריבונו של עולם ותודה לשלוחך
ובמיוחד אם תוכל להעביר תודה ענקית לאשתך תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ
הכנס היה מדהים וזו גולת הכותרת שלוהשיחה שלכם

קראתי הבוקר משהוא קצר על זוגיות ומאד התחבר לי לחוויה שחוויתי במסר הזוגי שלכם.

תודה על זה 'אסירויותודה' היקרים 

לי ולאשתי המסר עזר המון... 
תודה רבה רבה לזוג המקסים!
אוהבים.