לפני שבאתי לתוכנית הייתי משוכנע שאין לי שום בעיה, ממש כלום, אולי קצת תסמונת "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו" אבל לא יותר מזה. נשמע מוכר?! לא?!

להפתעתי הרבה גיליתי שהדבר הזה החזיק אותי, ממש כך! מסתבר שהייתי חייב להחזיק את עצמי בכח ולשמור על איזה רף מסוים של איפוק כדי שלא יתמוטט הבניין המפואר והמדומיין שבניתי לעצמי.

אם הייתי חוצה באגרסיביות את הקווים האדומים שהצבתי לעצמי אין ספק שתוך תקופה קצרה הייתי ניצב מול העובדה המצערת שחיי בלתי ניתנים לניהול, שאני חסר אונים מול התאווה. קשה לאורך זמן להסתובב שיכור ומטורף ולטעון שהכל בסדר, אני חייב להיות מבוסם במידה כדי לטעון לשפיות...

כך שהמחלה הייתה חייבת לזרוק לי אחת לתקופה עצם וכנראה שהיא גם טבלה את העצם עם המון סם טשטוש  כדי להבטיח את שרידותה. וכך אחת לתקופה עצרתי על סיפו של קו אדום וכשכולי שמח וטוב לב נעמדתי לרקוד ולטפוח לעצמי על השכם על רוב כוחי ועוצם ידי. זה מה שאיפשר למחלה שלי להכחיש את זה שאני רכב בלי בלמים.

כך שהפיחות הזוחל במחלה שלי היה בעצם האינטרס של המחלה, אופיום מכהה כאב, כלי שאיפשר למחלה שלי  לשרוד יותר זמן, עד...

עד שאלוקים הוציא אותי משם...

למה דווקא אני? אין לי תשובה

אבל תודה אבא

ווואווו זה היה מדיוק!

תודה

קולע וחודר. ״החלמתני״. אוהב.

אוהב אותך.
גילוי נאות: אנחנו מכירים מאוד.

אין לי הרבה מה להוסיף, חד ומדויק כתמיד.
אבל המחלה שלנו היא הרבה יותר מסובכת, ההכחשה אצלי עבדה שעות נוספות, למרות שהייתי משומש לחלוטין וכבר חציתי אינספור גבולות במהלך השימוש, ועדיין לא קלטתי שיש לי בעיה אלא חשבתי שאני הבעיה.
וכמו שכתבת, אין לי מושג למה אלוקים בחר בי ולא בעשרות מושאי התאווה הממומשים שלי...

זה חודר כל כך עד שאני מרגיש צורך להודות על הדברים במפורש אף על פי שאני כלל לא מאמין בעצמי לעצמי
רק להיום