הדבר הראשון שאני עושה בתחילת כל יום - אחרי שהודיתי לבורא עולם שפקחתי את עיניי - הוא להודות לאבא אוהב שאני נקי. זה לא מובן מאליו. לא ביום ולא בלילה. ואז אני גם מבקש ממנו שיעזור לי להתנהג בהתאם למי שאני. כל יום אני "חותם" איתו על החי"ם (התחייבות יומית מתחדשת). "אבא" - אני אומר לו, בבקשה תשאיר אותי נקי ומחובר, ואני אדאג "שזה ישתלם לך".. תן לי, ואני מבטיח שאתן לשאר הילדים שלך. והוא נותן. בשפע.
כדי שאוכל לקיים את החלק "בעסקה", עליי לקבל את המציאות של חיי באמת. וזה אומר שעליי להשלים עם העובדה שהכמיהה למבטים מיותרים או מסוכנים תחזור לפקוד אותי מדי פעם. וזה לא אומר שאני "לא בסדר" או "ממשיך להיות דפוק",אני לא יודע למה זה ככה, אבל זו העובדה. אני מאמין יותר ויותר ביכולתי שלי לבחור לא להתבונן. ועם כל יום שחולף, מתחזקת אצלי האמונה שיש מי שיעביר אותי נקי ומפוכח בתקופות מורכבות יותר בחיי.
השלב הבא בקיום העסקה היומית שלי עם אבשלי הוא להיות עם 'יד על הדופק'. לשים לב למה שקורה איתי. בטח "כשהתאווה באה לבקר" (והיא באה!). במקרים כאלה יש לי כלל פשוט: עצור, שתף, התפלל, עשה.
קודם כול, אני עוצר.. (כן, יש ברשותי כוח. לא שלי. ברשותי. אבא איתי מהבוקר, זוכרים?!). מה שזה לא יהיה, אני נמנע לאותו הרגע ממנו (אני גם אומר לעצמי, שבעוד רגע גם אוכל לשוב עליו..). ואז מאני מתמקד בפיכחון שלי. מנסה להיזכר בסיוט המתמשך בו חייתי (אם אפשר לקרוא לזה חיים), ובמה שקיבלתי בזכות החיבור לכוח עליון. אם יש לי זמן-פנאי אכתוב רשימה של תודה על הדברים שהחיים בניקיון ומפוכחות העניקו לי. לאחר מכן אני מחדש שוב את המחויבות שלי לחיים רוחניים על פי התוכנית.
זה זמן שבו אני שוב מדבר עם הכוח העליון שלי. פשוט מספר לו מה קורה איתי ומה "האני" רוצה, ומהו רצון הנשמה שלי, ומבקש ממנו את הכוח או הנכונות והיכולת להגן על הנכס היקר ביותר הנמצא ברשותי – המפוכחות שלי. לאחר מכן אני פונה לעשייה. מעסיק את המוח שלי במשהו. והמוח שלי יכול להיות עסוק באמת רק במשהו אחד ברגע נתון. התעסוקה המועדפת עליי היא הנתינה. היא זו שהכי שומרת עליי ומחזירה אותי "לתלם". כי תאווה זה "לקחת", "ללגום" עם העיניים, ולהכניס לתוכי משהו מבחוץ. ונתינה היא התנועה ההפוכה, היא יציאה מבפנים החוצה.
אם אני עדיין "תפוס" ברצון העצמי שלי, אני חוזר על התהליך הזה עוד פעם. זה עובד. תמיד. ללא יוצא מן הכלל, אם אני עובד את זה.
היום. אמן.
