שלום חברים...
רציתי לשתף בקצת מחשבות שרצו אצלי לאחרונה..אני כותב ביום שבו היה לי אתגר אמיתי..
לפני כחודש התחלתי את כל התהליך וכאילו כל שבוע הזמין איתו משהו חדש, 
שבוע ראשון - הלם, אין כמעט התמודדות אתה עדיין בהלם ממה שקרה (אצלי מהשיחה עם אישתי שהתאכזבה לגלות שלא הצלחתי לבד להתקדם) תחושת אפסות כזאת מצד אחד ומצד שני אתה בולע כל מה שאומרים לך.. נאחז בכל אמירה קורא כל מייל להשביע איזה אי שקט שרובץ עליך..
שבוע שני - התאווה מתעוררת.. זהו נחת מספיק יאאלה בוא נחזור לשיגרה של שימוש.. אבל עדיין לא רציני כי התחלת משהו ואתה מרגיש שיש כאן משהו חדש משהו ארוך טווח שאתה לא יודע להסביר.
בשבוע הזה כבר הצטרפתי לקבוצה טלפונית כלי מדהים שפשוט נתן תחושה של אפשר, פעם ראשונה שאתה שומע החלמה אמיתית שומע דרך.. ופעם ראשונה שאתה גם מבין שכנראה זה לנצח.. והייאוש נכנס.. ומאחוריו התאווה.. מה כל החיים תהיה דפוק? כל החיים תלך תקרא.. לא זה לא הגיוני.. אין מצב שזה ככה.. עזוב אותך...
אבל משהו לא מרפה.. אתה שומע על אנשים שנקיים שנה שנתיים 4 11... ואתה מבין שיש להם כיוון ובכל זאת ההלם עדיין לא עבר..
ממשיכים..
שבוע שלישי- שיגרה.. קבוע באחת וחצי יוצא לשמוע את הנק' אור שלי ביום..והתאווה משנה טקטיקה.. מתחיל בראש דיונים פילוסופים.. תראה כבר שבוע שלישי למה להמשיך בקבוצות.. למה לקרוא ולכתוב.. תראה את העומס עם העבודה והמשפחה.. יאאלה זהו מצאת את הדרך שחרר..
אחת השאלות שלא הרפו ממני זה עד מתי התהליך הזה? האם התאווה היא מחלה נק' (גדולה ככל שתהיה) או כרונית כזאת שחיים איתה אבל היא תמיד שם?
ובאחת הקבוצות הבנתי... אפשר לדון בזה מה היא התאווה באמת או לא.. השאלה למה אני דן בזה? ובמקום שלי.. אני דן בזה כדי למצוא פירצה לתאווה כדי לסדוק את האפשרות להחלים, היופי שבתוכנית הוא הרק להיום, כשאני רק להיום לא מעניין אותי מחלה כרונית או לא.. כשאני רק להיום לא מעניין אותי עד מתי התהליך.. כי מבחינתי התהליך הוא רק להיום..
ואז מגיעה השאלה הקשה.. הרי אתה אדם דתי.. אז איפה התורה בכל זה.. איפה ה' (חוץ מבצעדים) איפה התשובה המסורתית של הכאה על חטא של כפרה, של בכיות של חרטה של צער של אחריות??
והתאווה נכנסת:" תראה איזה עלוב אתה.. כל חייך אתה תישאר פגום כל חייך אתה תהיה יהודי סוג ב' כזה שתמיד יודע שהוא מכור.. אילו חיים?"
האמת.. לא מצאתי תשובה.. חלק מההתמכרות שלי הייתה נעוצה בעובדה שברחתי לתאווה שסיפקה לי סוף טוב ליום רע
שמתי לב שאני גם  מכור לסרטי קולנוע.. מיד אחרי התאווה הייתי מרגיש כל כך ריק שהייתי מפצה על עצמי בסרט הוליוודי כזה שיתן לי סוף טוב שהכל טוב.. כמו אדם ששותה כל הרבה ובבוקר לוקח תרופה לכאב ראש וחושב שזה יפתור את הבעיות (אין מה לציין שלרוב סרט היה מוביל לנפילות נוספות)
ותמיד ידעתי שבחיים אצטרך להתמודד ואז בתוכנית (שבוע שלישי רק מזכיר) אתה מבין את היופי שבתהליך ולא במטרה.. אתה מבין שאתה לא יכול לחיות כמו בסרט.. בסרט הגיבור ברגע האחרון מוצא פתרון ומנצח וזהו סוף טוב הכל טוב, אךך כמה רציתי שזה יהיה בחיים שיום אחד אבכה מספיק שהתאווה תעזוב.. שיום אחד זה יעלם אחרי איזה התגברות או שתיים..
זה לא קרה.. וכאדם מאמין ידעתי שלא כך היא דרכה של תורה..
והתאווה:" לא כך היא דרכה של תורה? הרי רבי אלעזר בן דורדיא מצא דרך! הינה עשה מה שעה בכה מספיק ונכנס בשערי עולם הבא עם התואר רבי! איזה סוף הוליוודי.. נכון זה עלה לו בחייו אבל תראה הוא הצליח בדיוק כמו בסרט!!"
אחת השאלות הקשות שהיו לי.. 
אבל הקב"ה אוהב אותי.. הוא זיכה אותי בתשובה.. 
הרב קוק כותב:" יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק משורש של קישור החיים שלו עצמו מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם"
אני לא מתיימר להבין הכל.. אבל אורו עיני.. אני כמכור.. התאווה היא פשוט אחוזה בי כל כך חזק שהיא חלק ממני וכדי להסיר אותה (אף פעם לא לגמרי) אני חייב לעבור תא תא בגוף שלי ולנקות אותה... זה תהליך ארוך ועצום.. אבל מדהים
למה מדהים? כי אחת הברכות שהבטיח ה' לישראל אם יעשו רצונו היא :" את מספר ימיך אמלא.." אין הכוונה רק מילוי של כמות אלא של איכות.. כל יום יהי מדהים ומשמעותי.. וזה החיים של מי שחיי רק להיום! כל יום שעבר הוא כל כך משמעותי שזה לא נתפס לאדם שלא מכור!
ולגבי רבי אלעזר בן דורדיא.. הוא הסיר את כל התאווה מכל התאים בגוף ברגע אחד.. אבל זה עלה לו בחייו.. מי שרוצה קיצורי דרך מפסיד את הדרך! והיא העיקר מבחינתי..
לחיות כל יום רק להיום.. רק להיום...
ולפתע.. התפילות שלי משתנות.. כל יום והתפילה שלו.. היום זה על השעתיים המתות בצהריים.. מחר זה על הלבד בבית כי אישתי באירוע.. כל יום ואני מדבר עם ה' קרוב יותר!
זהו.. כהה נכנסתי לשבוע הרביעי.. מבין שהולך להיות לי קשה מאוד כי התאווה מחכה ולומדת.. אבל מבין שאני לא פגום ולא דפוק.. אני בשביל המיוחד שה' זיכה אותי שביל ארוך ומפותל אולי אינסופי.. אבל לי זה לא משנה כי לשביל שלי אין יעד 
לשביל שלי יש רק את היום.. רק להיום..
תודה רבה וענקית לשמור עינך.. ולכל החברים שמגיבים ומשתפים.. נתתם לי תקווה אמיתי נשאר לי רק לחבק אותה ב2 ידי..
כמובן רק להיום...

תודה, כתיבה נפלאה,
עשה עימי חסד ושתף אותנו יותר,

אשריך. ממש יפה. 
‏נהניתי במיוחד מה׳פשט׳ שלך על רבי אלעזר... ממש חזק. נורא התחברתי לנקודה של להיות, לחוות, להימצא. 
אוהב וצריך. 

וואו אחי ממש נהניתי מהכתיבה שלך!!
מזדהה המון... 
תמשיך לשתף אותנו.
אוהב וצריך