המון המון זמן לא הייתי כאן.
**
אני לא רוצה להתנקות מהתאווה. אולי בעוד חודש, בעוד שנה. אבל זה לא מה שהכי מטריד אותי. אני רוצה להיות מסוגל להיות מחובר לתאווה בלי פורנו.
לפני כמה זמן קראתי כתבה על בחור (חילוני לגמרי, אגב) שכתב למה הוא החליט להפסיר עם הפורנו. הוא דיבר שם כמה הפורנו חוסם אותנו מהרגש המיני הבריא וכמה אנחנו נהפכים לתלויים בו.
בחלק מהכתבה הוא הציע לאנשים אתגר: תאוננו כמה שאתם רוצים. אל תנסו להפסיק אפילו. בתנאי אחד - אל תשתמשו בפורנו. לא סרט, לא ספר, לא תמונה. כלום. אתם והדמיון שלכם.
את חטאיי אני מזכיר היום. ניסיתי. הרי אני גם ככה בתוך זה, מה יש לי להפסיד? לפחות לא ניראה פורנו.
אני מצטער על הפירוט,
לא האמנתי כמה זה יהיה קשה. ופה הבנתי כמה המצב שלי רע. הרגשתי הרבה יותר גרוע מלהיות בנפילה. הרבה יותר גרוע מזה שאני לא מצליח לא לאונן יותר מכמה ימים.
לא הצלחתי לאונן בלי פורנו. זה היה קשה. כאילו צריך 'לשכנע' את המח להידלק, לנסות לגרום לדמיון לעבוד. אחרי כל כך הרבה זמן שהאכלתי את העיניים בכפית, זה כבר נעשה כמעט בלתי אפשרי. יש כאלה שיחשבו שזה טוב (הרי קשה יותר ליפול אם אין לך דמיונות, לא?) אבל זה לא זה. אפשר להידלק מתמונה, אפשר להידלק מפלאשבק של סרטון שעולה לך בראש.
אבל הדמיון שלי נדפק. הרגש המיני הפשוט והטהור. ה"התחממות" מסתם זיכרון של סיטואציה, להצית את הדמיון מזיכרון של מישהי יפה שעברה על פני, לבנות לעצמי סיפור בראש של מה היה קורה אם.. כל חיי הייתי בחברת בנות ותמיד חשבתי עליהן (לצערי..) מה היה קורה אם. עד הפורנו. הוא דפק לי את הדמיון, את הרגש, את השכל.
ואני עכשיו עומד ותוהה אם יש גלגל הצלה.. אם המעווות יוכל לתקון..
אני לא רוצה להפסיק עם התאווה. אני רוצה להיות מסוגל ליצור אותה בלי דברים חיצוניים
אני מוזר? אולי. אבל נכון לעכשיו הדבר היחיד שמפחיד אותי זה שהפורנו מנע ממני את האפשרות להרגיש שוב רגש פשוט ואמיתי, והתחושה ל האדרנלין הפשוטה והתמימה בגוף.