מזה כמה חדשים שאני צועד בדרכי החדשה ומצליח ב"ה להישאר נקי ב"ה כל יום רק להיום. אני זוכר את ההלם הראשוני בתחילת הדרך, משהו כמו חוסר הבנה איך זה קורה לי, איך אני שיותר מעשרים שנה נמצא במעגל אכזרי של חיים כפולים מלאי תסכול, מצליח סוף סוף לעשות את הלא יאומן מבחינתי ולהישאר נקי. יום ועוד יום שבוע חודש ועוד... זה היה נראה לי בלתי סביר נוכח העובדה שאני מצליח לשבור הרגלים של שנים רבות של חוסר אונים מול התאווה.

את ההתרגשות הראשונה עברתי זה מכבר, עברתי גם עליות ומורדות במלחמה על הכניעה מול התאווה. בינתיים השבח לקל אני עדיין נקי. אבל אני מגלה תובנות חדשות.

למשל את זה, שלמרות שהצלחתי להישאר נקי ולשנות דפוס התנהגות מסוים מול התאווה, אבל נשארו בי הרבה מאוד חסרונות משנות התאווה הרבות. קשה מאוד למחוק צורת התנהגות של שנים. אני מתכוון בעיקר להרגלי ההכחשה שפיתחתי לעצמי. במשך כל שנות התבגרות,י בניתי לי מנגנון של שקר מול אחרים ובעיקר מול עצמי. נכון, ידעתי תמיד שאני נופל פעם אחר פעם לתאווה ושאני עושה דברים רעים. אבל לו רק הייתי מתחבר באמת למעשים שעשיתי וחי אתם בשלום, הייתי אחת מהשתיים: או יורד מדרך שמירת התורה והמצוות, או משתגע, או אולי שניהם יחד!

לא היו לי ברירות רבות ובניתי לי אישיות עקומה ומפותלת אך משהו שניתן להמשיך לשרוד אתו. מרכיב חשוב באישיות זו היא ההכחשה. אני יכול להקפיד על הרבה דברים מחד, למרות שאני עושה דברים שסותרים אותם מאידך.

עכשיו בדרכי החדשה מול התאווה מפריעה לי האישיות אותה סיגלתי לי. אני ממשיך לקחת את מדיניות ההכחשה איתי. 

הודיתי כבר כי אני חסר אונים מול התאווה וכי אבדה לי השליטה על חיי, נכנעתי כבר לפני כוח גדול יותר,  ממני ומסרתי לו את השליטה על חיי ועל התאווה, זה עזר והתחלתי להתקדם. התקדמתי יפה יותר ממאה יום, למדתי גם לשלוט במצבים לא פשוטים שלא קשורים לכאורה בקשר ישיר לתאווה, למסור גם אותם לקב"ה.  ואז באה אותה הסתכלות. אחרי תקופת נקיות עמדתי באותו מקום כשאני מביט על אשה מבט של תאווה. ברגע הראשון ניסיתי לשכנע את עצמי שזו "רק" הסתכלות רגעית ולא משהו של התאווה, אבל לא, זו הייתה התחברות מוחלטת של כוחותי הפנימיים לאש התאווה, עובדה, זה נכנס בי כארס של עכנאי. הסתכלתי "רק" שתי שניות, אבל שניות בהם היה טמון זרע הפורענות. 

המשכתי הלאה בדרכי אבל התמונה המשיכה לרדוף אותי, מנגנון ההכחשה הרגיע אותי שאני בעצם נקי וכבר לא שייך לנפילות, ואני כמו פתי הלכתי אחריו. התעלמתי מהתסיסה שהחלה בתוכי.

בלי כל קשר ואולי עם קשר לכך, עצבנות מוזרה השתלטה עלי, חוסר שלווה ורוגע. אך עדיין לא פירשתי נכון את אותות המצוקה. המשכתי הלאה.

אתמול בלילה אלוקים יודע איך, לאחר יום עמוס ומפרך מלא באתגרים, עם הרגשת כעס וטינה מצאתי את עצמי גולש לתוך אתר אסור. זה היה סוף ההרפתקה מבחינתי. עם יד אחת על העכבר והשנייה בטלפון התקשרתי. התקשרתי לספר על השקר הגדול שממשיך לתעתע בי. לספר על ההסתכלות המגונה, על המחשבות הנמוכות, על הכל. הבנתי שסטיתי שוב מהדרך, השקר קם שוב על רגליו. אני מכור לתאווה. והיא חזקה יותר מכל המניפולציות שלי.

כל עוד אמשיך לשמור לעצמי אפילו חלק קטן של עולם נסתר הקשור לתאווה, אני עדיין בידיים שלה, לא וויתרתי לגמרי. אם יש דברים שאף אחד לא יכול לדעת בקשר לתאווה, אני עדיין בבעיה. גם תפוח אחד רקוב יכול לקלקל את כל הארגז! צריך להוציא ולשרש את הכל. לא להשאיר כלום בפנים. הכל חשוף. “כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזיתי ודלא חזיתיה...לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא" אני מוציא את כל החמץ שלי החוצה, הפקר! 

רק כך אדע שנכנעתי באמת!

חזק, נכון ואמיתי, פעם ראשונה שאני מתחבר במלא רגשותיי, ותחושותיי, לדברים היוצאים מהאש והבעירה של ההחלמה והתאווה ביחד.
אחי היקר, אשאל אותך שאלה, האם נוכל אי פעם באמת לבטל ולהוציא מתוכינו את כל הרוע הגלום והאצור בעמקי נפשנו, או שזאת עבודה לכל החיים?
ועוד דבר, מה היה קורה לו היית נופל ולא מתקשר לחבר לספר לו על המקרה שלך, האם זה היה שובר בשבילך את כל מה שבנית עד היום? חשוב לי לדעת את הדברים האלה, במיוחד אחרי שקראתי דברים שאני מזדהה איתם, ושוב אולי פעם ראשונה בחיי...

לאדם יסודו,
האם עלינו להכין את עצמנו לכל דרך וכל מציאות אפשרית, הרי אנחנו לא מלאכים ואין לנו לסמוך על עצמנו בנושא הזה, גם אם מצאנו דרך כמו 12 הצעדים שנותנת לי את השפיות והמפוכחות המינית.
האם לא צריך להתכונן גם לגרוע מכל, על מנת להיות מחוסנים נגד כל התרחישים שיכולים להתהוות לנו במציאות?

אני מדבר באופן כללי, איזה מסר לתת לי, ולחברים כאן בפורום...

אני שמח מאוד בשבילך, ונעים לקרוא וכיף לקרוא, ותחושה עליאית לראות אדם שהצליח להתעלות על עצמו, ולפרוץ דרך חיים חדשה נקייה ושפויה בחייו!
עלה והצלח, ושא ברכה!

תמיד צריך להכין תוכנית מגירה, על מנת שאם ובמידה ונצטרך אותה, נוכל לשלוף אותה ולהשתמש בה...
אני חושב שכל אחד מאתנו צריך ליצור לעצמו כזו תכנית, למקרים הפחות טובים בחיים, אלוקים ניסה את אברהם 10 נסיונות.
אני לא יודע כמה הוא יחליט לנסות אותי, ואני חייב להתכונן לכל מצב אפשרי.

משוש חיי,
אני חושב שזה לא טוב להכין תכנית מגרה. תכנית מגרה בעיני היא סוג של התחלה של נפילה. עצם העובדה שאתה מוטרד ממה שיהיה בהמשך, היא מובנת. אבל ההתמודדות היא לא להכין תכניות מגרה, אלא להחליט לחיות בהווה. "נקי רק להיום".
חז"ל אומרים ביטוי ביחס ליצר הרע - בעולם הזה, צדיקים דומה עליהם כחוט השערה, רשעים דומה עליהם כהר גבוה. לעתיד לבוא, צדיקים דומה עליהם כהר גבוה, רשעים דומה עליהם כחוט השערה. לא ציטוט מדויק, אבל בערך. איך זה יכול להיות?
מישהו סיפר לי פעם סיפור על המאמר הזה: מעשה בר' יהונתן אייבשיץ כשעוד היה יונתן הקטן, בגיל 3, והכניסו אותו לחיידר. כנהוג, מרחו על האותיות דבש, והמלמד אמר לו: זו א', תחזור אחרי: א-ל-ף. והילד, שלא היה טיפש כבר אז, מסרב לחזור אחריו. ניסו מה שניסו, קראו גם להורים, ולא הועיל. בסוף שאל האבא את בנו: למה אתה לא רוצה לומר א'? ענה הקטן: אני כבר יודע, היום תגידו לי א' - ומחר תרצו שאלמד את כל ארון הספרים! אז עדיף לא להתחיל בכלל...
לפי זה, כך הסביר לי, מובן מאמר חז"ל: הרשעים עושים כל יום את החשבון עד סוף החיים, ואז הם אומרים שלא כדאי להשאר נקי, או לא לחטוא. ממילא אין לי סיכוי להחזיק כל החיים. והצדיקים אומרים: מה אכפת לי. אם אפול - אז אפול. אבל עכשיו אני יכול להשאר נקי? רק ליום יומים? אז עכשיו אני נקי. ובסוף הדרך, הרשעים מגלים שבעצם הם נפלו כל פעם רק בחוט שערה, רק ברגע אחד, והצדיקים מגלים שהרגעים הקטנים הצטברו להר גבוה.
בקיצור, רד מתכניות מגרה. תתמודד עם ההווה, ובע"ה - רגע אחרי רגע ויום אחרי יום - תגלה שחוטי השערה הצטברו להר גבוה של נקיות ושמחה.

דבריך מאלפים, אך הם אינם סותרים את תכנית המגירה שאני מצדד בה. אדם חייב לדעת כיצד להגיב גם ברגעים קשים של חייו.
לא אמרתי שצריך להיות עסוק כל היום במה יקרה אם אפול, אלא להכין תכנית, ולנעול אותה במגירה. בנתיים לחיות את הרגע, את היום, ולהשאר נקי רק להיום. במידה ותהיה לנו נפילה לא מתכוננת מפאת סיבות שונות שקורים במהלך החיים, נדע שאנחנו לא אבודים, כי תמיד יש לנו תכנית חלופית לאותו מצב.

אדם יסודו,
תודה רבה ששיתפת אותנו בכתיבה שלך. כתבת בצורה מאד ברורה איך אנחנו (אני בכל אופן) מתקרבים לאט לאט לתאוה ונופלים, מתוך רמאות עצמית. אני צריך לזכור את זה, אני צריך להיות רגיש ולהבחין כמה שיותר מוקדם כשאני מאבד את המצב הרוחני שלי- ולתחזק אותו.

עוד נקודה שכתבת- כשאני נוגע אפילו קצת בתאוה- אני נעשה עצבני וחסר שקט באופן מיידי! התאוה לא עושה לי טוב כמו שהיא מבטיחה, אלא הופכת אותי ליצור מגעיל שמרוכז בעצמו ומתרגז בקלות!

בס"ד
אדם בריא בנפשו אינו צריך ללכת להרצאה "מדוע לא כדאי להתאבד" או "למה כדאי לחיות" כי כך הוא מרגיש באופן טבעי
ויותר מזה גם אם אדם חולה מאוד ובאים חבריו לבקרו, עומדים סביב מטתו, משוחחים איתו על דא ועל הא...
ברור שהם לא ידברו על סידורי הקבורה שלו, אפילו אם הרופאים אומרים שזה ממש עניין של ימים...
כך גם בנמשל שלנו אין להכין תוכנית מגירה... צריך להמשיך בעוז ולא לחשוב אפילו על האפשרות שיתכן ואולי יש סיכוי שנמעד ח"ו