שתי מכרות טובות יש לי.
שתי דרכים שאוכל לצעוד בהן ולכל אחת מהן היעד הוא שונה.
ולכל אחת מן המכרות האלה חברות רבות רבות יש לה.
הדרך האחת היא השקר.
וכמובן שהדרך השניה היא האמת.
מלחמה רבה יש להן על תשומת הלב שלי. רוצות הן כל אחת שאלך דווקא בדרכה.
דרך השקר מאוד מפתה, מבטיחה היא כל טוב וחיצונית היא באמת יפה יותר.
עלמת השקר מבטיחה לי שאם רק אלך איתה, כל שאר הבעיות עם שאר החברות שלה (תאווה,קנאה,כעס,עצבות,ריקנות אשמה ואפסיות) יפתרו מעליהן.
כיף ללכת עם השקר היא כזאת מגניבה וגם מבטיחה הבטחות רבות.
אז החלטתי כבר מגיל צעיר ללכת איתה והיה לנו ממש כיף בהתחלה, למרות שברגע שהתחלנו להגביר את קצב ההליכה שלנו במשעולי הדרך התחלתי למעוד, אבל היא הרגיעה אותי והבטיחה לי שמדובר באבנים קטנות והנה תיכף אנחנו רק נמשיך הלאה והכל יסתדר.
אז המשכנו והגברנו קצב ואז פתאום התחלתי למעוד לבורות עמוקים יותר.
שקר ברוב טובה לא הניחה לי כמובן, תיכף מיד קראה לחברותיה הטובות (תאווה,קנאה,כעס,עצבות,ריקנות אשמה ואפסיות) וביחד חילצו אותי מן הבורות ומן השקעים שנפלתי אליהם במרוצת הדרך.
ויחד שוב הסתערנו ביחד לעבר העתיד הטוב יותר, הפעם מהר יותר, כדי לסיים את דרך החתתים שעוברת תחת רגלינו. (ממש הארץ המובטחת..)
אחרי מרוצה של זמן והתרסקויות כואבות נוספות ביקשתי הפסקה לנוח, החברות לדרך הסתכלו עלי בתימהון: "מדוע זה תרצה לעצור את המסע "הנפלא" שלנו יחד?" שאלו אותי כולן.
אמרתי להן שנראה לי שאני חבול ופצוע מן הדרך והייתי מעוניין לשקול אולי ללכת בדרך חלופית ואולי גם לטפל בפצעים שלי.
במבט שפל הרמתי מבט כדי לראות את תגובתן, מה רבה הייתה הפתעתי לגלות את החברות היקרות לי (כבר הספקתי להכיר אותן היטב במהלך הדרך) צוחקות לי ובזות לי, מסתכלות עלי בבוז ובמבט מתנשא "הכיצד אתה בכלל מעז להטיל ספק בעוצמה שלנו ובצדקת דרכנו".
ואני שמוט צוואר מהנהן בחוסר נוחות וממשיך הלאה.
חסר כוחות, שרק שואף להגיע למנוחה מדרך הטירוף שבא הייתי.
לאחר עוד כברת דרך חשתי לפתע באנרגיה של התחדשות וביקשתי מן החברות שנתחיל להעלות הילוך.
החברות רק שמעו זאת וכאילו היו מוכנות לכך מההתחלה, הזניקו את כולנו במרוצת אימים הישר דרך השבילים הפתלתלים.
לא עבר זמן רב ושוב התרסקתי, הפעם כבר לא הכרתי דרך אחרת פחדתי שמא החברות יבוזו לי שוב.
מיד קמתי והמשכתי לרוץ ונחבלתי שוב.
ואז מתוך היאוש אמרתי לחברות שאני לא מוכן לרוץ בכוחות עצמי יותר וארצה שהן יעזרו לי.
השקר הנהנה במנוד ראש לעבר התאווה ושתיהן חייכו חיוך נצחון.
"מעכשיו אתה שלנו, אל תדאג תשים מבטחך עלינו ואנחנו כבר נדאג לכל השאר".
וכך היה, שנים רבות הצעידו אותי בנאמנות מוחלטת גברת תאווה (שלפתע תפסה פיקוד על הקבוצה) ביחד עם גברת שקר, בדרך הקשה כשלצידנו כל הזמן שאר החברות מעודדות וצועקות. העיקר כבר להגיע לסוף (שמעולם לא ראיתי אותו).
המוזר הוא שבגלל שכל פעם התמקדתי בעצימת עיניים מהכאב לא שמתי לב שאני הולך ונפצע יותר ויותר.
אומנם גברת תאווה החזיקה אותי בחוזקה ומעולם לא ויתרה עלי, אבל גם לא היה איכפת לה מהכאב שלי או מהחבלות שהיא עצמה גורמת לי.

ואז זה קרה, גברת תאווה החליטה שנמאס לה מכל שאר חברי הקבוצה ואני והיא נרוץ לקצה הכי חזק שיכול להיות כי הדרך הפכה משעממת.
וכך אני והיא עולים הרים ויורדים גבעות. לא חושבים רגע על עצירה או מנוחה, עסוקים בקצף שטף להספיק לגמוע עוד דרך.

והנה יום אחד כשלא חשבתי שאוכל לפסוע מהר יותר, נפלתי לא אגיד שהנפילה הפתיעה אותי, כי רגיל אני להחבל ולהפצע.
אבל הפעם היה משהו שונה הנפילה הייתה חזקה ורגע לפני שהמשכתי הלאה עצרתי והסתכלתי על עצמי.
המראה לא היה מלבב, הייתי שותת דם, חבול שבור, מרוסק לחלוטין ציפיתי שגברת תאווה תעזור לי.
הרי לא יתכן שהיא תעצום עיניים דווקא עכשיו שאנחנו כל כך קרובים לסוף הדרך.
והנה מגיעה היא גברת תאווה ובעיניים נוקשות פוקדת עלי: "הלאה עוד לא הספקנו כלום" ומאחוריה גברת שקר מסתכלת עלי באכזבה שהפסקתי להשתמש במה שהיא לימדה אותי.
אז רציתי להמשיך, אבל רגע לפני שהמשכתי הבטתי שוב על עצמי והחלטתי שזהו חייבים לטפל בפצעים. אחרת לא יהיה גוף שיוכל להמשיך הלאה.
אז גברת תאווה מירפקה בצחוק את גברת תאווה ולחשה באוזנה: "חח מתערבים שתוך שעה הוא פה אצלנו רוצה להמשיך בכל הטירוף?". ושתיהן מגחחות להן, ובצדק, ניסיון רע ומר יש לי מהבריחה מחברתן של החברות.
ואז משום מקום כשאני שוכב בבור ומיילל בבכי, אני שומע קול, קול חלוש כזה מהסס.
"סליחה אתה צריך עזרה?"
מרים את ראשי בקושי רב ורואה אותה, עומדת ניצבת לה בפתח הבור מושיטה לי את ידה השברירה,גברת אמת עומדת שם.
ואני מהסס לרגע ,אך נזכר כי פעם מישהו אמר לי שכדאי לנסות את האמת הזאת.
וכך אני מושיט את ידי בהיסוס לעבר האמת והיא תופסת בי, אוחזת בי בעוצמה ומרימה אותי גבוה גבוה ואני מרים את עיניי להביט בה והיא בביישנות אין קץ מסתכלת עלי ואומרת לי כשקו דק של חיוך על שפתיה: "הי! חיכיתי לך זמן רב, האם תרצה לנסות לצעוד איתי?".
ואני אומר לה שאני מפחד ללכת כי נחבלתי מספיק ומצד שני כבר יש לי חברות טובות אחרות שאני כבר ממש רוצה לחזור אליהן.
והיא איננה נעלבת, מישירה אלי מבט ואומרת בקול יציב "כדאי לך לבטוח בי, בבקשה אני רוצה בטובתך".
ואני קצת מתרגש מהכנות הזאת של גברת אמת ומהאיכפתיות שלה (מסתבר שאלה הן חברות נהדרות של גברת אמת).
ומחליט החלטה אמיצה להצטרף אל הידידות החדשות שהרגע ראיתי בפעם הראשונה בחיי.

והנה אני פוסע כבר כברת דרך עם גברת אמת.
אומנם לא תמיד זה נעים.
מלמדת אותי כי לפעמים צריך לטפס על גבהות וכי יש קשיים בדרך.
אך היא רק רוצה בטובתי אני חש בזה.
ואני מתפלל שאני אצליח להתמסר לה.
תודה לכן: אמת,כנות,שלמות,אהבה,איכפתיות,מסירות,נתינה,הערכה עצמית,שמחה, וכוח רצון.
תודה לכן על הדרך החדשה שאתן מראות לי.
אני רואה אור באופק, שחר חדש של יום יפה.
והדרך אומנם קשה היא, אבל רבות הפעמים שהצעידה לי בה נעימה לי עד מאוד.
תודה לכולם.
אוהב ה'

אם אתה כתבת את זה, אתה תותח, אני מאמין שיש לך המון מה לתת בפורום,
תמשיך איתנו.

מדהים
חותם על כל מילה
תיאור כל כך יפה על מה שעברנו כולנו
תודה רבה

נתן

אני תמיד כותב רק דברים שלי (האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם)
מה גם שחתמתי בשמי.
אני משתדל לכתוב פה זה ממש עוזר לי.
וזה כיף!
שמח שאתם נהנים.
אוהב ה'

מדהים, מדיוק, 
מזדהה כל כך