הילד פסע במסדרון הארוך. תר במבט נואש אחר עזרה.
כשהוא הולך בצעדים מהוססים נופל וקם מכסה את הנקודה האדומה שבמצחו.
מתבייש שמא איש יראה את הנקודה האדומה.
וכך הוא הולך לו במסדרון החיוור, פותח דלתות בודק האם יש מישהו שיכול להוציא לו את הנקודה האדומה.
נכנס הוא לחדרים עם אנשי הנקודות הכחולות, הירוקות, החומות והורודות. אולם איש לא הצליח להוציא לו את הנקודה האדומה המוזרה שבמצחו. חלק מהאנשים צחקו ובזו לו כשראו את הנקודה האדומה.
לאט לאט הנקודה החלה לתת את אותותיה בגופו הקטן והחלש.
הילד החל למעוד במהלכו במסדרון, עיניו תועות אחר עזרה אך אין.
כפות ידיו הקטנות מסתירות בבושה את הנקודה שבמצחו שמא ירמסו את כבודו למראה האדום המוזר והשונה.
הלך הילד הלך ונפל.
דמעות זולגות מעיניו ואין הוא מוכן להושיט ידיו בבקשת עזרה לאנשים שבמסדרון, שלא יראו אותו בחולשתו האיומה ואת הנקודה האדומה.
נופל וקם, זוחל במעלה המסדרון שלא נגמר. הדרך הכואבת ואור התאורה הלבן והקר, צורב בעיניו הקטנות.
לפתע נופל הוא נפילה חזקה, היישר לתוך דלת שהייתה פתוחה עבורו זמן רב.
נכנס בחוזקה מבעד לדלת הפתוחה, מביט סביב, יציבתו מתנדנדת קלות בעקבות הנפילה. דם שותת ממרפקיו.
רואה הוא עוד ילדים כמוהו עם נקודות אדומות, מסתכלים עליו בחצי חיוך ובעיניים סקרניות. סוקרים את פצעיו ואת הצלקות שלו ומשווים אותם לאלה שלהם.
"שלום לך חבר יקר, רוצה להצטרף אלינו?"
"מי אתם, מה אתם עושים פה?" שאל הילד בנוקשות מסוימת.
ממאן להבין, כי הוא כבר עמוק בתוך החדר, מוקף בחברים עם נקודות אדומות שרק רוצים לעזור לו.
ביד נחושה, אחד הילדים הושיט לו את ידו ואמר לו:" שלום מכנים אותי פה פפאיה האם אתה רוצה שנעזור לך להחלים?".
הילד הוריד אט אט את היד המכסה את הנקודה האדומה. ולחץ חלושות את היד המושטת לשלום.
הילדים הגדולים אמרו לו: "עכשיו רק תראה לכולם שיש לך נקודה אדומה, תבין שהיא חלק ממך ונעזור לך להבריא.
אומנם הילד סירב, בעקשות של מבוכה ובושה סירב הוא להראות לכולם את הנקודה- חולשתו החזקה ביותר לאורך השנים.
אט אט חיבקו אותו החברים והתקבצו במעגל צפוף סביבו, משדרים חום ואהבה.
חייכו אליו חיוך מבין ואמרו לו כי יקח לו זמן אבל בסוף הוא יפנים.
ואכן הוא הפנים, ואט אט הוא פוסע עימם בדרך להחלמה.
יד ביד צעד אחר צעד. כשעיניו זולגות דמעות, כשהוא מבין שהנקודה האדומה תישאר לנצח על מצחו.
אבל יחד עם המשפחה החדשה אותה הוא מצא. יכול הוא כעת להתקדם למקום טוב יותר במעלה המסדרון.
ללא פציעות וכאבים נוספים. יתרה מזאת, חברים ותיקים הבטיחו לו, כי לאחר זמן חלק מן הצלקות יגלידו וכי הפצעים יתרפאו.
וכך הוא הולך, הילד עם הנקודה האדומה, הולך הוא במעלה המסדרון.
עיניו רטובות מכאב על המציאות שנכפתה עליו, אך יש בהן ברק של תקווה.
צופות הן, צופות העיניים הלאה אל המשך המסדרון.
ובמבטן הן אומרות, מבטן של העיניים אומר הכל:
תקווה!..
אוהב ה'
