אני קם בבוקר, איזה איש חמוד אני, פותח את היום בחיוך.
אני חזק, טוב לי עם עצמי.
משדר לסביבה שאני הכי קול בעולם.
מה צריך לעשות?
"אין בעיה אני אעשה את זה"
תחושה של בלתי מנוצח, חזק שולט.
האנרגיות מתפוצצות לי בידיים, רק תתנו לי לעשות משהו.
וככה זה שעות, מול החברים, המשפחה והסביבה.
אני כל כך מוחצן שזה הזוי.
אבל טוב לי, אז למה איכפת?!
ואז היא מגיעה...
"סליחה אפשר רגע מזמנך?"
חח אני מסתכל עליה בבוז, את תאווה, מה את רוצה ממני עכשיו באמצע החיים?
בום!
אגרוף חזק ללסת שלי, סנוקרת עוצמתית שמעיפה אותי באוויר.
אבל, אבל עשיתי היום פעולות, מה את רוצה ממני לעזעזאל?!
בום היא תופסת אותי באוזן מושכת אותי מטה מטה.
תעזבי אותי! אני מתחנן, אני יודע שפעם לא רציתי את זה.
היא רק מחייכת, משפילה אותי חזק לארץ. דורכת אותי לרצפה ולא מרפה.
הגוף שלי רועד, הידיים חסרות שליטה, לא מסוגל להרים את הראש-
אני חייב חייב תאווה ועכשיו.
היא מחייכת בסיפוק, אבל אני עדיין לא רוצה עד הסוף לשתות אותה למוות.
אני יודע שהיא תדפוק לי את החיים לגמרי.
אבל מצד שני למי איכפת, אני לא יכול להחזיק עוד מעמד בהתקף הזה.
התאווה מעלה הילוך, אני כבר לא רואה בעיניים, מת להשתמש
בכל מחיר.
בידיים מזיעות ורועדות מבקש עזרה מחברים, מנסה להשיג מי מהם בטלפון.
אני מתייאש, הולך מובס לשירותים, איזה כיף!!!
בהחלטה של רגע נזכר בעצה טובה של חבר.
ופשוט משטח על על הרצפה המסריחה של השירותים מתחנן לעזרה מאבא שבשמים.
מושפל, מרוסק, רועד מעוצמת הדחף שלא בא על סיפוקו...
והכאב הוא כל כך חזק, אני רואה לבן, יודע שאיבדתי את זה, אני בדרך להשתמש, ושהכל ילך לעזעזאל!
אבל, חברים יקרים לא מוכנים לוותר עלי, אני מוצף בשאלות האם אני בסדר?.
חברים רבים עטים עלי מנסים לעזור ככל כוחם.
וככה אני דוחף עוד 10 שניות של מלחמה ופעולות, ושוב פעם.
ואיכשהו אני נקי לעוד כמה שעות.
כל כך לא ברור מאליו.
תודה חברים יקרים!
אוהב ה'