יומיים לפני החג קיבלתי מתנה מופלאה. אדם שפגשתי לראשונה בתוכנית שאל אותי איך הוא יכול להתחבר לתפילות החג.. "זו רשימת מכולת", "אני לא מצליח להתחבר לשבלונה הזו", סיים. ואני חזרתי שנים לאחור. לימים בהם אני לא התחברתי "לשבלונה". עניתי לו שכדאי לו להמשיך בתהליך שלו, שמניסיוני זה משתפר. שמה שעזר לי היה להתאמץ. שניסיתי לצקת לתוך המילים את חיי שלי. ספרתי לו בקצרה על עצמי ועל התהליך שלי.
מפאת קוצר הזמן לא יכולתי להרחיב כמו שהגיע לו. לשואל, כדי להודות לו כראוי על המתנה המופלאה שהוא נתן לי כשהוא חיבר אותי, הזכיר לי את המקום ממנו באתי (כשאני זוכר מהיכן באתי קל לי יותר לדעת לאן ללכת..), אבל בעיקר לאבא המשותף שלנו. שנתן לי במתנה את היכולת להרגיש אני מתקשר איתו. שאיפשר לי למצוא את המנגינה האישית שלי, את סיפור חיי, את הגאולה והישועה הפרטיים שלי, בתוך המילים שלו.
ועם זה נכנסתי לראש השנה. עם 'רשימת המכולת' שלי. הבכי למי שאסף אותי אל חיקו התחיל עוד לפני 'הברכו' של מעייריב. כבר במנגינה 'אייי ייי אההה אההה איייי ייייי ייייי', הרשימה נכנסה לתוקף. כן, בחכמה הוא פתח לי את השערים.. שינה לי את העיתים והחליף לי את הזמנים. כרצונו. באהבת עולם.. אני אוהב מאוד גם את 'רשימת המכולת' של שירת אדון עולם בסוף תפילת ערבית. "והוא א'לי וחי גואלי, והוא ניסי ומנוס לי".
בחסד, היה לי מיוחד לאורך שלושת הימים. ממש 'מנעימי מלל ימללו בקול'.. 'רשימת המכולת' לא נעצרה רק בתפילות. חוויתי אותה בסימנים. בתקיעות. במוסף. בתשליך. ולא, לא חיפשתי דגים מתים הפוכים באקווריום המאולתר רגע אחרי שביקשתי "שיגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עמנו במידת הרחמים" ונערתי את הכיסים הריקים שלי.. כן, אבאל'ה, לעולם דבריך ניצב בשמיים.
'רשימת המכולת' ליוותה אותי גם ביום כיפור.
הספונסר שלי לימד אותי לא לפחד מהיום הזה, לאהוב אותו. לראות בו מתנה ('עיצומו של יום מכפר', אתה מבין שגם יהודי שלא עושה כלום, רק צולח את היום הזה בחיים, 'החשבון' שלו מתאפס? אתה קולט איזה מתנה קיבלנו?!). לא חשתי עבריין שזקוק להיתר תפילה מיוחד על דעת המקום והקהל בישיבה של מטה ומעלה. כן, בהחלט. יהון שרן. שביקין, שביתין, הכל בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין. זמזמתי יחד עם כולם. כי הוא סולח. והוא זה שהחיה וקיים אותי מיום כיפור שעבר עד יום כיפור זה, ובאסירותודה גם מיום כיפור זה עד יום כיפור הבעל"ט. אמן.
כל כך בכיתי "בשהחיינו", שלא התעסקתי בכלל בתפילה זכה. ראשית, לא היה לי כמעט זמן לומר 'תפילה זכה' (אשתי היתה לחוצת צום ונשארתי איתה בבית עד סמוך לתחילת כל נדרי), וגם את מה שכן אמרתי, אמרתי בלי אשמה רעילה. הרי אני "ממשש" את אברי דבר יום ביומו ומוצא אותם פגומים. כן, בהחלט, אבא, נתת לי עיניים, ידיים, אוזניים ועשיתי איתם שטויות. במקום לעשות את רצונך עשיתי את רצוני. תודה רבה לך על המתנה המופלאה הזו. סליחה. יום שלם של סליחה. לא רגע אחד, לא בקשה אחת, יום שלם. טעיתי. תסלח לי.
וזה היה בדיוק גם ההמשך. בחסד התבוננתי במילים ובמשפטים הרחומים. בסליחה. באהבה. ולא, לא היתה לי בעיה לומר שאני עלה נידף ולבקש מאבשלי שיעלה לי ארוכה. התפללתי השנה במניין ששר חלקים נרחבים מהסליחות, נכבשתי. לא בגלל שהנני זמר-חזן גדול (כנות: לא מכיר כאלו שחושבים שאני שר יפה חוץ ממני.. ומאשתי.. הילדים שלי טוענים שאני אוהב להלחין.. כל פעם יוצא לי לחן חדש..), פשוט הקונספט של מנגינות נוגעות עושה לי את זה. מאוד. אולי בגלל שקל לי לדמיין את ה' כאבא שמקשיב לשירים של הילדים שלו.
וזה מה שהפיוט "אמנם כן" במנגינת 'מכניסי רחמים' עשה לי. ספון בטלית התייפחתי. "לך תהילה, אמור מילה". י'ה הקשב, גם השב.. קולי שמע וראה דמע. ריב ריבי שעה ניבי. הרגשתי שמץ טהור כעב מהר. גם על הפיוט שלאחריו התרפקתי. שרתי ליוצר המסתת והחרש. למלח המזגג, הרוקם שצורף.. לא מובן מאליו, באסירותודה אני יכול רשום פה עוד חלקים נרחבים 'מרשימת המכולת' בסדר התפילה שעברו עליי בצורה דומה.
חשוב לי להדגיש גם את החיסרון הגדול שהרגשתי בכל תפילה מתפילות היום, לא התפללתי את תפילת 'אבינו מלכינו'. בגלל שיום כיפור חל בשבת לא אמרתי אבינו מלכינו, אלא רק בנעילה. הבנתם? 'האבינו מלכינו' שהיה עלי לטורח כל כך הרבה שנים, חסר לי. תאמינו. ניסים קורים.
לקראת סוף נעילה קיבלתי עוד מתנה נהדרת, מבני בן הארבע: אבא, נראה לי שראיתי את המפתח של ה'.. המבט התמהה שעל פניי גרם לו להסביר – את המפתח שאיתו הוא נועל את השמיים.. בגרון חנוק שאלתי אותו באיזה צבע המפתח, והוא מתוק שכמותו. אמר לי: 'צהוב'. זורח.. לא יכולתי לסתור את דבריו, אבל ביננו, ובלי שהוא יישמע, למרות שאני לא סגור על הצבע.. בשבילי השמיים עדיין פתוחים. עודני זורח.
באסירותודה גדולה, מי שאסף אותי באהבה בחסד והרחמים חמל עליי גם בחג האסיף. שוב מצאתי את עצמי בתפילות. בהתחלה דווקא בתפילת על הצדיקים.. של שמונה עשרה 'רגיל' בשחרית חול המועד. נכון, זו תפילה שמכוונת לצדיקים, לחסידים, לזקנים.. לסופרים, לגרי צדק.. אבל הפעם הרגשתי שזה "עלינו". אבאל'ה שלי, אני בתוך עלינו. בבקשה שיהמו רחמיך. תן לי בבקשה שכר טוב. אני משתדל באמת לבטוח בך. תעשה בבקשה שלא אבוש. אני רוצה חלק. בה. בהם. איתך. המשען של כולנו.
"וזה" המשיך גם בהלל ובנענועים. כן, אבא, אתה יודע שאני דל. תודה לך שהקמת אותי מהעפר. שהרמת אותי מהאשפות. אתה הצור שלי. החלמיש שאיתי. אני בוטח בך עוזרי ומגיני. תודה שהחיית אותי ונתת לי להלל אותך. שחילצת אותי מהמוות, וגם אחרי שהעלית אותי על הדרך שמרת את 'רגלי מדחי' ולא נתת לי ליפול.. אני מאמין בך. מאמין לך. בכיתי לו. כי אדבר. ב"ה אנחנו היום מדברים (פה גם בקשתי מאבשלי סליחה על שקצת התרחקתי באיזה יום בחול המועד - מה לעשות אני לא מלאך). אני מבטיח להשתדל עוד קצת. טיפל'ה יותר. נדי אשלם. בעזרתך כמובן.
בנענועים, לא ניסיתי לגרש טללים רעים. רק בכיתי תודה. על כל הטוב שמגיע אליי מכל הכיוונים. שמחתי "שבלעולם" אני עם העיניים והלולב למעלה, מחובר אליו, "ושבחסדו" הכיוון הוא למטה.. תודה לך אבאל'ה שעזרת לי בחסדך להכנע.. ככה גם "בנָא".. קטן. בעדינות. למטה.. בבקשה.. אחד הרגעים היפים והמרוממים שחוויתי החג היה בהלל של הושענא רבה. אבא, אתה יודע, אמרתי לו. "האבן" שמאסתי בה.. היא היא ראש הפינה שלי היום.. תודה לך. כל מה שאתה עושה איתי נפלא ומופלא בעיניי. אין כמוך וכמעשיך.
אוח. ואז הגעתי לדובדבן שבקצפת. כמה שהתגעגעתי להושעיינס של ההושענה רבה. שנה שלימה חיכיתי לזה. בוכה צוחק שר מרחף בין המילים. שבע סיבובים של 'רשימת מכולת'. תענוג רצוף באהבה. לומד יראתך.. והשנה היה לי בונוס. חבוק ודבוק. רק התחלתי את הסיבוב הראשון ויד קטנה נדחפה לי ליד.. הקטנצ'יק הזכור לטוב מהמפתח הצהוב הזורח.. בן הארבע (וחצי! בתוך ימים הוא צמח 'לוחצי'. ארבע וחצי.), שבר איתי את המחיצות. אבא, אנחנו צאן קדשים. תודה שפתחת לי את היד, אנא, תמשיך את צמאיך להשביע. את רחומיך להושיע.
ואז חבטנו יחד את הערבות. והוא אסף את העלים. תודה אבאל'ה.
פתקא טובה
