מכורים מכורים.
בעיניים מזוגגות הם רצים להשתמש, בתאוות הרגע הם ימכרו את כל מה שיש להם.
את הגוף שלהם הם יתנו בשביל חתיכת תאווה מטומטמת, וכשזה לא יספיק הם ימכרו את הנשמה שלהם בשביל לחוות את הרגע.
נשמות נשמות, נשמות שנמסרו חינם לשטן, מלאך המוות שנהנה לטלטל את האומללים כאילו הם בובות על חוט.
והנשמה שלהם שנקרעת לגזרים, לפיסות קטנות היישר לאבדון. בטוחים הם שהם זוכים באושר.
רצים רצים.
עיניים ריקות מתוכן, עיניים לנשמה שמתה מזמן. במבט לאה הם מנסים להמשיך לחייך.
אבל החיוך העצוב שלהם אומר הכל, חיוך של אנשים מתים, המתים המהלכים. גוף ללא נשמה שהולך על זוג רגליים.
גוף שמנוהל מתאווה שמסממת אותו שוב ושוב.
וכשהכאב חוזר? הוא חוזר כמפלצת תאוותנית, שימוש ועוד שימוש להשקיט את הכאב הזה, להדחיק אותו פנימה למקום שממנו הוא מגיע.
מכורים נכי אהבה, הורגים את עצמם באובססיה, כי ככה הם נולדו, דפוקים דפוקים. משומשים עד המוות.
מצפים לו, מייחלים למכה הסופית שתשים קץ לכאב הזה שלא מרפה.
מגבירים מינונים של שימוש רק בשביל עוד כמה שניות של שקט, פוגעים בעצמם וגם באחרים. כי האגו שהמסריח שלהם מנהל אותם, ולא איכפת להם מכלום, כי הרגש שלהם, הרגש שלהם מת מזמן.
מכורים, תאוותנים, מטורפי אגו, משוגעים על סף המוות.
אוהב ה'
