לצד שורת החגים בהם מברכים שהחיינו בשני הימים הראשונים, אצלי הצטרף גם חנוכה. בכ"ה בכסלו אני מברך שהחיינו על הדלקת הנר הראשון, ולמחרתו בכ"ו בכסלו אני מברך שהחיינו על הנס הגדול שעשה לי אלוקים לעבור עוד שנה של נקיות והחלמה. אתמול בלילה זכיתי לברך פעם נוספת שהחיינו אחרי שש שנים של ניקיון. נס שלי באופן אישי הוא הרבה יותר גדול והרבה יותר חשוב מהנס של חנוכה.

לפני שש שנים, בלילה הראשון של חנוכה הדלקתי נרות עם המשפחה והייתי אדם שבור. הייתי שם בגופי, אבל בנשמתי הייתי הרחק הרחק משם. לא הייתי "נוכח", הרגשתי פיצול אישיות נורא, ובעיקר - הייתי חסר תקווה. אתמול, בדיוק שש שנים אחרי, הדלקתי נרות עם המשפחה, הייתי איתם שם בגופי ובנפשי, שרנו, רקדנו, שיחקנו ביחד, אמרתי לילדים שאני אוהב אותם, לא ברחתי לפלאפון ולא מיהרתי לעבודה שממתינה לי, הרגשתי שאלוקים נמצא איתי שם, אוהב אותי ועוזר לי.

שש שנים, מי היה מאמין...

אני חושב על השנים האלו ויש לי כל כך הרבה מחשבות, אבל משום מה המחשבה שהכי בולטת כעת היא מה שכתוב בהבטחות של צעד תשע (בתכנית 12 הצעדים), על כך שאם נתקדם בהחלמה שלנו, אזי "לא נתחרט על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת", כיון שדוקא החוויה שלנו והניסיון האישי שלנו הופכים להיות אחד הנכסים הכי חשובים שיש לנו בחיים. כי אתמול בלילה, המקום היחיד שאליו חזרתי במחשבתי שוב ושוב היה לאותה נפילה אחרונה, אותו כאב שהביא אותי למוכנות לעשות כל מה שיגידו לי - העיקר להחלים ולהפסיק את הכאב הזה.

והכאב הזה, למרות שש השנים שעברו מאז, הוא המנוע שדוחף אותי לעשות את אותן פעולות גם היום, ואני מבקש מאלוקים שישאיר את הכאב הזה טרי כמו באותו יום בכ"ה כסלו תשע"ב. זה לא שהכאב הזה יגרום לי לא ליפול, ממש לא, אבל הוא יגרום לי לעשות את הפעולות שבאמצעותן אשאר נקי. בדרך כלל הזמן שעובר מכהה את הכאב, ככה אלוקים ברא אותנו ובלי זה היינו ממשיכים לסבול כל החיים כי כל מוות היה נשאר ללוות אותנו במלוא העוצמה ולא היינו מסוגלים לחיות חיים נורמליים. אבל כאן אני דוקא מעוניין לזכור את הכאב כפי שהוא ולא לתת לו להיעלם ולהתמוסס עם הזמן שעובר.

שש שנים זה הרבה זמן, ובשנים האלו הייתי עד למאות ניסים של אנשים שהגיעו כמוני מפורקים ושבורים והיום הם נקיים ומאושרים. הנס הזה התרחש ומתרחש וימשיך להתרחש בזכות חסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - שדאג לשלוח לנו את ארגון שמור עיניך. הארגון והאנשים של שמור עיניך היו עבורי קרן אור באפילה, והם עושים את זה היום עבור אלפים נוספים. ביום כזה של חשבון נפש אישי, אני חייב לומר תודה ליחזקאל ויעקב - מנהלי הארגון, ולכל מי שנותן כאן שירות והחלמה, כי בלעדיהם לא הייתי כאן היום.