שלום לכולם. אציג את מצבי תחילה. אני כבר כ-7 שנים מתמודד עם התאווה. היו לי תקופות מאד קשות של נפילות ואוננות שגרמו לי ליאוש נוראי מהחיים. יאוש טוטלי. זה גרם לי לבעיות גופניות גדולות ומצב הרוח שלי היה ירוד בצורה נוראה. ב"ה לאחר זמן ה' סייע בידי ושלח לי את האנשים המתאימים שיעזרו לי, וב"ה יצאתי לחירות גדולה.
אמנם אני כבר לא במצב אובססיבי לגבי התאווה, אך עדיין ישנם נפילות כאשר יש אפשרות שכזו. ולפעמים זה מעסיק אותי גם במחשבה וכדו'.
אני אשמח לשמוע האם יש כאן מישהו שהשירות בצבא עשה לו טוב בעניין התאווה או דווקא להיפך - החליש אותו וגרם לו ליותר נפילות והרהורים וכדו'. האם זה שיש בצבא משמעת ועושים הרבה פעילות גופנית זה הועיל, או שבגלל שיש חילונים וכדו' זה הוריד אתכם למטה?
כמו כן אשמח לשמוע אם יש מי שחתונה עזרה לו בעניין הזה, האם זה גורם למיעוט אוננות או דוקא מגביר? אני מאד אשמח לשמוע.
תודה רבה לכולכם אנשים יקרים!

שלום לך.
אני לא יודע מה לומר לך על מצבך. לא כ"כ ברור לי מה זה "אמנם אני כבר לא במצב אובססיבי לגבי התאווה, אך עדיין ישנם נפילות כאשר יש אפשרות שכזו. ולפעמים זה מעסיק אותי גם במחשבה וכדו'".

למכורים - אני מכיר עשרות חברים שחשבו שהבעיה שלהם תיפתר מאליה, רק אם הם יתחתנו. (אין לי ניסיון בזה..), זה לא עבד לאף אחד מהם. אני מכיר חבר שחשב שהצבא תפתור לו את הבעיה, כנ"ל - דמיונות.

ללא מכורים - אני לא יודע, ייתכן מאוד שזה יכול להיפתר. לא יודע.

אתה יכול ליצור איתי קשר באישי, או שתפנה לקו החם לייעוץ. 
אוהב.

לגבי הצבא יש כאן כמה חברים שהיו שם כמו החבר גוש פסטר והחבר itay4123 והחבר ezrarolo ועוד, תוכל להיות איתם בקשר כאן או בהודעות פרטיות.
לגבי החתונה גם אני כמו רבים מאיתנו חשבנו שהחתונה תועיל לנו והתבדינו.
אוהבים אותך.
אריה

יכול להיות שאני אוכל לעזור לך בחלק מהשאלות שלך.
מוזמן לכתוב לי למייל 

yosisliha@gmail.com

לי הצבא עשה שני דברים,
הראשון- כל תקופת הצבא, לא ניסיתי אפילו שנות את המצב, האינטנסבייות גרמה לי רק לרצות לשבת בבית מול מחשב ולצפות.
השני- השירות הכריח אותי לפתוח את היחס שלי לנפש ברצינות. אחרי הצבא התחלתי באמת להתייחס לנושא ממקום יותר שורשי ופחות טכני,

בהצלחה

שלום לך ותודה על השיתוף.

צבא - לחלוטין לא.  אני דווקא חווה ריחוק מהבית כדבר שמקשה עלי. 

נישואין - מורכב. אני חושב שבהחלט אפשר לומר שזה עוזר אך לא פותר.  כלומר, נישואין הם מקום נכון להביא בו לידי ביטוי
את היצר במקום בריא וקדוש. אבל גם יחסי אישות יכולים להיות ממקום נמוך ותאוותני. ובכל מקרה התאווה לאוננות לא נעלמת כל כך מהר.  מה שכן, מבחינתי זה מצע לעבודה על ניתוב היצר למקומות של חיבור ואהבה. 

בהצלחה!!

שלום חבר יקר!!
לגבי הצבא- לי אישית זה לא הוריד ולא הגביר.
לגבי חתונה-אני אישית עוד לא התחתנתי אבל אני יוצא לדייטים ומאז אני נקי ב"ה עוד מעט שנה בין בהרהורים בין במעשה ואני ממש מרגיש שאני לא במלחמה על זה אפ'.ואין לי ספק שזה ודאי יכול לקדם ולעזור"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" אלא שזה הצטרף לתקופה שלמה שעבדתי על זה והתקדמתי כל פעם קצת ,למדתי בישיבה ברצינות השתדלתי להתמלא ולשמוח בתורה. הנקודה לעניות דעתי שאסור לנו לחפש פתרונות קלים שעוברים מהר. השינוי שה' רוצה מאיתנו זה פנימי באדם ,ה' תובע ממך לגדול ורק כאשר ברור לנו וטוב לנו מבפנים אז כל השאר זה שטויות .אני יודע כמה זה קשה ומייגע אבל אם תבין את זה אתה תפנה את הכוחות שלך למקום הנכון ולא תבזבז אותם במקום אחר. אל תנסה להלחם בזה חזיתי תעקוף את היצר בזה שתתמלא בבטחון בעשייה בדברים שעושים לך טוב בחיים בחברי אמת וזה ממילא ילך בלי שתלחם בו .
יש לי עוד כמה דברים שעזרו לי אבל אני לא רוצה לחפור אם תרצה תגיד לי ואכתוב לך
אוהב ומעריך מקווה שעזרתי

אולי ארחיב קצת על עצמי: כל המצב שלי התחיל מדברים קטנים ולאט לאט המצב הדרדר לצפיה בדברים קשים , להוצאת זרע לבטלה, וכמובן זה הכניס אותי לדכאון ועצבות נוראיים שלא יכולתי להם. הייתי תמיד מנסה להמשיך אבל היו שלבים שכבר כמעט לא יכולתי. המצב היה ממש גרוע ולא ידעתי איך יוצאים מזה. ניסיתי כל מיני דרכים, אבל היה מאד קשה. הרגשתי שאני במין מקום שאני לא שולט בכלום, לא היתה לי אפשרות לבחור, לא היתה לי אפשרות לברוח לשום מקום, התאווה היתה רודפת אותי ולא נותנת לי מנוח.

ב"ה שהלימוד בישיבה עזר לי מאד גם מהבחינה הזו שזה הרחיק אותנו מאפשרויות של מימוש התאווה - לא היה לי מחשב פרוץ לידי וכו', וגם מהבחינה שהתורה שינתה אותי ועזרה לי. לאט לאט הבנתי שהבעיה שלי נובעת מחוסר בטחון עצמי ואולי עוד דברים דומים. הייתי כל הזמן חושב מה אחרים חושבים עליי, הייתי מפחד מאנשים, הייתי מתבייש מאד, הייתי נפגע מכל דבר שאמרו עלי, בקיצור לא היה לי עמוד שדרה. לאט לאט ב"ה התקדמתי בעניינים האלו וממילא התאווה פחתה, הרגשתי הרבה יותר טוב והרבה יותר משוחרר. הרגשתי הרבה יותר שמח.
המצב כרגע הוא מצב מוזר שאינני יודע כיצד להתקדם ממנו. מצד אחד אני מרגיש הרבה יותר משוחרר מבעבר, אני מרגיש שקצת חזרה לי יכולת הבחירה ולפעמים אני מצליח להתגבר. במיוחד אם אני מצליח להעסיק את עצמי בכל מיני דברים זה מאד עוזר. בישיבה ב"ה אני בד"כ לא חושב על זה. אבל כשמגיע חופש או שאני חוזר הביתה אז כן מתעוררים לי היצרים, אני מרגיש הרגשת חוסר עד שאני נופל. בכלל, כל פעם שאני שומע באוטובוס וכדו' שירים על אהבה וכדו' אז מתעורר בי ההרגשה הזו של החוסר, של הדחף לאוננות, ואני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שיש לי איזה חסרון שלא מתמלא ולכן אני נמשך לכל הדברים הללו. בקיצור, אני מרגיש הרבה יותר משוחרר מבעבר אבל עדיין נופל כשיש לי אינטרנט פרוץ וכשאין מי שרואה...
מה ששאלתי בפתיחת הנושא לגבי הצבא והחתונה, זה מפני שאני מתישהו אצטרך ביום מן הימים לעשות את המשימות האלו ורציתי לדעת מה אתם חושבים.
אני ממש אשמח לשמוע באופן כללי כיצד אתם חושבים שאני יכול להתקדם עוד. מה חסר לי? מה לא עשיתי עדיין?
אשמח לשמוע אם תוכלו לעזור לי. תודה רבה!!

האמת קראתי,
אין לי כל כך מה לכתוב לך,
אבל נראה לי שעם הזמן תמצא את הדרך שלך,
תפנים, שהתאווה מחלה הרסנית, ותנסה לשמור רחוק מזה, ואולי תצליח לתפוס את עצמך בתחילת החיים שלך משוחרר מזה,
בכל מקרה אנחנו פה תמיד בשבילך.

אוהבים
שאלוקים יכווין אותך בדרך הנכונה.
אוהב.

בעיני, לאור מה שקראתי, 
השיכול מתי להתגייס או מתי להתחתן לא אמור לנבוע רק מהשאלה האם אני נופל או לא.... זה יותר מורכב, 
באיזה שלב הנפש שלך צריכה לצעוד צעד קדימה בחיים על מנת להוציא את עצמה לפועל... 
תנסה לחשוב איך חולה סוכרת מקבל החלטות בחיים... לא כל החלטה קשורה לסוכרת, אבל הכל החלטה יש שיכולים איך הוא יסתדר עם הסוכרת...

לפחות זה מה שנראה בעיני, 

תודה רבה לכולם על התגובות החמות!
'פשוט שמח' - אמנם אתה צודק שההחלטות לא אמורות לנבוע משם, אבל כשאני עומד מול כמה אופציות אני רוצה לשאול את עצמי מה הכי יועיל לי, וכן באיזה עיתוי לעשות כל אופציה. אם אני אדע לדוג' שחתונה תעזור לי בענין התאווה אז אני לא אנסה יותר מידי להתבחבש בעצמי ולנסות לא ליפול אלא פשוט להתחתן ושם זה יהיה יותר קל (שוב, אם זה באמת עוזר, אני לא יודע..)
תודה בכל מקרה לכולם!
אשמח לשמוע אם יש לכם תובנות נוספות

להיות עסוק, ולא משנה היכן ובמה זה נפלא וחיובי. העיקר שנרגיש שאנו עושים משהו טוב.
חתונה - זה ממש לא פתרון. הניתוק הוא הפתרון אחרי הכול.
תקרא באתר. יש המון חומר.
אם אתה רוצה יותר - אשמח שתפנה אלי בפרטי.

אוהבים אותך נשמה.
חיבוק. גדול.

חבר יקר!

אני גיליתי שאני מכור. כלומר: יש לי בעיה רגשית, רוחנית (של רחמים עצמיים, של חוסר מוכנות לקבל את החיים ולקחת אחריות, מתבטא בטינות, בפחדים ובבריחה). הפתרון היה התאווה שעזרה לי להדחיק. 

לכן מילוי התאווה לעולם לא פתר לי את הבעיה. החתונה ממש לא עזרה לי בקטע הזה. היא רק הציפה. פתאום הייתי אמור להתמודד מול החיים (כלכלית לדוגמה, וכן רגשית - לחלוק חיים, חדר ומיטה עם אישה נוספת עם כל הדעות, המריבות וכו'). אז נזקקתי הרבה יותר לסם שלי. ההוכחה היא שבמקביל ברחתי להתמכרות נוספת: למדיה ומשחקי מחשב. 

לסיכום: הבעיה לא הייתה התאווה, זה היה הפתרון (הסוטה) שלי. לכן ההחלמה שלי הייתה חייבת להתמקד בבנייה האמיתית. רק כשהצטרפתי לקבוצות של 12 צעדים מצאתי התמודדות עם הבעייה. 

במובן מסוים מילוי החיים בתוכן ופעילות עוזר, כי טכנית קשה להגיע לתאווה. אבל זה לא פתרון. חוסר זמן וטענות מסוג זה שמקורם בהיגיון - לא משחקות מול התאווה שמקורה בריק הפנימי. 

מקווה שהועלתי

שלום לך בונה ישראל.
הסיפור שלך ממש מזכיר לי את עצמי בדברים מסוימים. חשוב מאוד קודם כל להבין האם מדובר בהתמכרות או בהתמודדות. לפי זה צריך לעבוד בהתאם לכלים ששמור עינך מעניק. עשיה לא תעזור לתווך רחוק, רק פתרון לשורש הבעיה הוא שיעזור. 

התגייסתי לצבא לפני שהגעתי לשמור עיניך והוא לקח אותי הרבה צעדים אחורה בהתמודדות... אחרי הצבא טעיתי כמו שהרבה טועים שחתונה תפתור את הבעיה. יצאתי לדיטים והתארסתי ומה שקרה הוא שזה רק הציף את התאווה פי כמה וכמה. התביישתי בעצמי... ה' ריחם עליו והחתונה בוטלה, רק אז התחלתי להבין שיש פה בעיה שורשית ועמוקה רבה יותר ממה שחשבתי. התחלתי להבין שאני "דפוק" ומשהו אצלי נשרט עמוק מדי. לא, חתונה לא תפתור את זה... ואז ה' שלך לי את שמור עינך שהחזירו לי את חיי שאבדו ממני. רק אז התחלתי להבין באמת את עומק הבעיה. בשמור עיניך נתנו לי את הדרכים להתמודד עם הבעיה בדרך שבאמת עובדת ולא כמו שהיה כמה וכמה שנים קודם לכן  של תהיות ונסיונות התמודדות שונים ומשונים שכולם עלו בתוהו. אחרי זה ב"ה התארסתי שוב והתחתנתי בצורה קדושה וטהורה!

לסיכום דעתי, צריך לטפל בבעיה בצורה הנכונה להתמודד איתה ורק אח"כ להמשיך למשימות החיים. שיהיה הרבה בהצלחה!! אוהבים מאוד מאוד!