בס"ד
לרבים מהמכורים שומרי מצוות, האיחוד בין התוכנית ליהדות הוא אחד האתגרים המשמעותיים ביותר. הן בגלל הרגילות לסיפוקים מיידים, כאן ועכשיו, והקושי להמתין עד לצעד 11 (שיפור הקשר ההכרתי עם כוח עליון בדרך של תפילה והרהורים). והן בגלל שלא מעטים נושאים עימם שלל "חוויות עבר" עם גוון נוקשה ושלילי כלפי דתיות או סמכות דתית מימי השימוש הפעיל. מועקה ישנה זו מאפילה לא פעם על יחס אוהד לדינים, הלכות ואפילו מנהגים העוברים מאב לבן, מפה לאוזן בתוך המשפחה.
כמי שגדל בבית בו הקפידו על קלה כבחמורה, בית שחינך לחיפוש אדוק אחר ההחמרה (באחד מרגעי השפל גרסתי שזו קתוליות לשמה), היה עליי לעשות דרך עד שיכולתי לשלב את דקדוק ההלכה בתוך חיי היום יום שלי. כתבתי לא מעט על האתגרים הללו, במאמר זה אתמקד בחיבור המתחדש שלי לערב פסח. אמן.
הדוגמא המוחשית ביותר "לחוויות הילדות" שעיצבו את היחס שלי לחגים ומה שביניהם התקיימה לפני יותר מעשרים שנה. סוף זמן אכילת חמץ חלף לו זה מכבר, סוף זמן שריפת החמץ נראה בברור באופק, כל הבית וקופסת החמץ המתינה שאבא שלי ייקח אותה לשריפה. עמדתי לידה - באמצע העשור השני לחיי, שיעור ב' ביש"ק - כשאחי המבוגר ממני בכמה שנים עלב בי. מבלי לחשוב לקחתי את הדבר הראשון שיכולתי להחזיק בו: קופסת אבקת מרק.. והשלכתי אותה עליו. שתי בעיות היו כאן. האחת, שקופסת מרק שנזרקת בכוח עשויה להיפתח ותוכנה עשוי להתפזר..
והבעיה החריפה יותר שקלטתי רק כשקופסת אבקת המרק שייטה באוויר היתה שאחי עמד בפתח המטבח - - -
אמא שלי, שעד לאותו הרגע עמדה ליד הכיריים והכינה דגים לחג, הפכה ללבנה כשראתה את המטבח (גם את פרצופו של אחי), הופך לצהוב. אני זוכר אותה קורסת לתוך כיסא עם מבט נדהם וזה הדבר האחרון שראיתי. טרם נמלטתי על נפשי, הספקתי לשמוע את גיסי ממלמל 'זה רק פה' לא נורא.. מיד ננקה.. ואת חריקת השיניים (והידיים הקפוצות) של אבשלי.
חזרתי אחרי שלוש שעות. ושלוש שימושים.. לא יכולתי לשאת את התיסכול, הפחד, הבושה והאשמה ורצתי לעיתונים שסיפקו לי נחמה. מרוקן, סחוט פיזית נפשית ורוחנית, דידיתי לתוך בית שלא ידעתי איך אתקבל בו.. כדי מלשמוע הטחות בסגנון 'הו, עכשיו הוא מגיע'.. 'אתה לא מבין עד לאיפה הגיעה האבקה'.. (כן, גם לתוך הדגים, והארונות, והמזגן...). כאמור, יותר משני עשורים חלפו, וכשאני רושם את השורות הללו, הצרבת מחלחלת מחדש לגרוני.
נו, עכשיו אתם מבינים טוב יותר מדוע אני לא אהבתי חגים ואת 'הערב' שלהם?
אבל לא עוד. דרך עבודת הצעדים (בעיקר הצעדים 3 /11), השתחררתי. הגיעו לעולמי דפוסי התנהלות אחרים. זמני בדיקת ושריפת חמץ הפכו לשיאים של חיבור אוהב ומטיב. לפסגות מרוממות במיוחד הגעתי לפני חמש שנים בדיוק. סיפרתי לחבר יקר מאוד (ממגזר אחר לגמריי משלי, שרוב הסיכויים שלא הייתי פוגש אותו בלי הבעיה המשותפת.. עוד נקודה לאסירותודה. בפוסט אחר ב"ה), את הסיפור שכתבתי כאן לפני כמה פיסקאות, והוא מצידו סיפר לי על רעיון ששמע בעבר, ושיישמו שידרג לו את הערב פסח שלו. אימצתי והשתדרגתי.
נסה לראות בזמנן הזה הזדמנות לנקוט בפעולה שתנקה את החמץ שבלב. כן, יש בלב חמץ. החמץ, כך אמר, יכול לסמל כעסים, טינות, ועוד רבים מפגמי אופי. אין מה להתפלא על ההופעה שלהם, בדיוק כמו שאין מה להתאכזב ממציאת ביסקוויט תקוע בתוך מכונת כביסה (בבית שיש בו קטנטנים זוחלים). ההפך. כדאי לשמוח שהוא נראה ונמצא ונעשים מעשים לביטולו.. מאז, אני מתיישב (עם אשתי והילדים), וכותב על פתקים כל מיני דברים שמצאתי בלב. רצונות. מחשבות. רגשות. מעשים. חמוצים. מוחמצים. ומתפלל בכנות, כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי.. לבטיל ולהווי הפקר.. אמן.
ובבוקר כולנו הולכים לשריפת הפתקים. אה, החמץ...
