אתמול חשבתי בדרך חזרה מלזרוק את הזבל (בפעם המי יודע כמה בשבוע ערב פסח הזה):מה אנחנו זורקים?לכלוך שבכלל לא רצינו והוא הצטבר בבית.חפצים שהיו טובים בשעתם ועכשיו כבר לא מתאימים, נשברו, קטנו או שפשוט התחדשנו בטובים יותר. החפצים האלה נשארו כי לא היה לנו כוח לזרוק אותם, או לקנות חדש, או שפשוט התרגלנו אליהם ולא שמנו לב שאנחנו מחזיקים משהו שאנחנו כבר לא צריכים.אותו דבר בחמץ הרוחני שלנו.יש דברים שליליים במאזן שלנו שאנחנו פשוט צריכים לזרוק, כמו הפעולות על התאווה.אבל יש גם דברים, תובנות, דרכי התנהלות והרגלים שהיו טובים בשעתם והתרגלנו אליהם, ולא שמנו לב שהם כבר לא מתאימים לנו. שהם כבר לא מאירים לנו, או שמציאות חיינו השתנתה, או שהגיע הזמן לרכוש חדשים טובים יותר. גם אותם נזרוק.אלו פגמי האופי שלנו.ואז נגלה את עצמי האמיתי, כמו התחושה בכניסת הפסח: כמה שהבית גדול, נעים ונקי. איזה כלים יפים. תחושת התחדשות ורעננות.אלוקי,נשמה שנתת בי טהורה היא. רק אפנה את כל הפסולת שמכסה ונראה את זה!
