אוהבים אותך! אכן לא פשוט. תודה על הכנות, שהיא צעד בסיסי להחלמה, ועל המודעות למה שעובד עליך. ידיעת המחלה - חצי תרופה (אבל רק מעשים מביאים החלמה בפועל).
חשוב שנגדיר מה התאווה גם נותנת לנו. היא מרגיעה, מקבלת ומחבקת תמיד, לא שופטת ונותנת כל שרק נבקש. אצלי לדוגמה, לפעמים, היא משמשת ככדור שינה. היא מפיגה שעמום. היא מפלט בטוח לבריחה מכל מה שקשה: ביקורת, אחריות, ואפילו סתם עבודה שאין לי כוח לעשות או סוגיה שמצריכה ריכוז.
מאידך, התאווה דורשת מחיר יקר. היא דורשת להיות במקום הראשון. לפני מוסר וערכים, לפני מחוייבות, לפני רגשות, אפילו לפני אוכל ושינה. בקיצור: לפני החיים.
זה קצת לא פייר, כי התאווה מציעה סיפוק מיידי וחזק, והתשלום בהקפה, אחר כך. וההחלמה מציעה תשלום עכשיו בכניעה ופעולות וכו' וסיפוק אח"כ, עדין יותר. אבל ברור שהמחיר של התאווה הוא פשוט בלתי אפשרי, אנחנו לא יכולים לשלם אותו. לוותר על החיים זו בעצם התאבדות (בני יעקב אומר שכמכורים אין לנו את האומץ להתאבד, אז אנחנו מתאבדים כל יום במנות קטנות. ה' יעזרנו, כמה קשה המחלה הארורה).
מה עוזר? אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. אנחנו לא יכולים לבד. רק כשמוסרים את זה לאחר משתחררים מזה.
בהצלחה!
