במשך שנים רבות נלחמתי בתאווה, לצד הכישלונות הרבים כל כך, הייתה גם תחושת סיפוק. בכל פעם אחרי הנפילה היה מתחיל תהליך חדש של צמיחה והתחלה מחודשת. לאסוף את השברים ולהתרומם. אפשר לחשוב שאני מתאר כאן משהו הירואי בזמן שאני יודע טוב מאוד שנפילה גררה נפילה ובתוכי משהו נשבר, ובכל זאת  אני מרשה לעצמי לומר שכן היה משהו, אפשר אולי לנסות ולתאר זאת כמתאבק על הפודיום, כשמולו ניצב מישהו חזק ממנו בהרבה בכל פעם שמיודענו קם על רגליו ומנקה את עצמו מן האבק הוא מתאושש מעט ו...הופ חוטף נוק אאוט בפנים. הוא מתרסק על הארץ אך לאחר התאוששות קצרה הוא ניצב שוב מול הלוחם נגדו וחוזר חלילה. בתוכו הוא יודע כי המלחמה אינה שקולה אבל ברגע שהוא יחליט לוותר ולהיכנע הקרב אבוד. אין לו ברירה וצריך לחפש משום מקום עוד ועוד כח לקום.
 
כיהודי שחונך על קיום תורה ומצוות ידעתי תמיד שצריך להילחם. בתאוות, בייצר הרע, ברע, בכל מה שמפריע לעבודת ה', צריך להילחם? אז נלחמתי גם בתאווה, נלחמתי בכל כוחי בידיים חשופות ובלי כלים, שנים רבות. הייתי נופל שדוד, מקבל מכות נאמנות אך תמיד ממשיך לקום. הנפילות הראשונות כאבו כאב רב, הייתי גם צעיר לימים וחסר ניסיון, ובעיקר לבד!!! לא יכולתי להזעיק כל עזרה. המלחמה הייתה מול אויב אכזרי שאסור היה לי לספר עליו, איך אפשר לנהל מלחמה נגד כח חזק ממך תוך כדי שעליך להסתיר את דבר המלחמה? בכל קנה מדה המלחמה הייתה חזקה ממני, וגם הכריעה אותי כל פעם, אבל אני? המשכתי לקרב הבא. לא יודע מאיפה באה אלי האשליה שיש לי סיכוי, עובדה ניסיתי עוד ועוד.
 
היו ימים לא מעטים שהייתי מפיל עצמי לדעת אחרי נפילה, מתוך ייאוש, כך ניחמתי את עצמי על תסכולי הרב, אז שקעתי לתוך החידלון, סגרתי את עיני, כיביתי מנועים וצללתי. רציתי להגיע הכי נמוך שאפשר הבנתי שכבר אין לי תקווה. אבל אז רגע לפני ההתרסקות, משהו טלטל אותי, העיר אותי מעלפוני ולא נתן לי להתייאש. אין לי באמת הסבר הגיוני למה, למה אחרי מאות ויותר של הפסדים ניסיתי לקום עוד פעם, בשום תחום אחר בחיים לא זכור לי דבר כזה. יתכן בגלל שזוהי מלחמת החיים? אולי.
 
אני זוכר את עצמי יושב מול ספר תהילים וחוזר פעם אחר פעם על הפסוק "לעשות רצונך אלוהי חפצתי" בבכיות נוראות. מדבר עם הקב"ה כדבר איש אל רעהו ושואל, למה? למה רבש"ע אתה נותן לי את המלחמה הזו ללא הפסקה? מה אני רוצה בסך הכול, נקיות!!! להשתחרר מעול התאווה, לעשות רצונך אלוהי חפצתי, אם הייתי מבקש כך על כסף, רכוש, או הנאות אחרות, ניחא. על מה אני מבקש? על קדושה וטהרה, על רוחניות אז למה קשה לי כל כך? היו בקרים שהייתי הולך למקווה נכנס למים ואומר לקב"ה: תראה אבא, עוד לא התייאשתי, אני מנסה שוב, אני מבטיח לך אלוקים שגם אם אני אפול שוב היום, אמשיך בדרך. בלילות יום כיפור מתחת לטלית שפכתי נהרות דמע בתפילה זכה, אם יש רגעים של מגע חומר ורוח, הם אותם רגעים אז עם מילותיו של רבי שלמה בן גבירול בפיוט "לך אלי תשוקתי" אני לא שייך לעדות ספרד שאומרים פיוט זה בליל יום כיפור, אבל החיבור שלי אליו היה מצמית ממש, שורה אחרי שורה אני קורא אותו והמילים פשוט מזעזעות אותי, כל אישיותי התחברה לתחינת הנפש על עצמה.
 
עד שמצאתי את ה"כניעה"
 
למען האמת, אני דורש בירור לעצמי. למה כשנלחמתי בכל כוחותי נפלתי, וכשנכנעתי הצלחתי. האם היה משהו רע במלחמה?  מה לא היה בסדר?  כנראה שהכניעה היא המלחמה האמיתית. גם כעת אני לוחם אבל על משהו שונה. אני לוחם באישיות המשובשת שהשתרשה באישיותי, במסכת השקר שעלי שהפכה לחלק ממני. הכניעה היא מסירת פני ללוחם שמולי אך ורק בכדי שיתן לדמות השקרית שעלי נוק אאוט הגון כדי לגלות את פרצופי האמיתי. כדי להכנע ולהסכים לניתוח כואב יש צורך בגבורה מיוחדת. אפשר לנצח בקרב ולהפסיד את המלחמה כולה, ואפשר להיכנע בקרב ולהרוויח את כל המערכה. הכניעה בקרב על תאוות השליטה בחיינו היא זו שתביא אותנו לנצחון במלחמה הכוללת, ובתוכה גם מלחמת התאווה. "איזהו גיבור הכובש את יצרו" את יצר הכיבוש והשליטה.
 
הכניעה איננה חולשה, היא הגבורה האמיתית. עד עכשיו לחמתי באחרים והשליתי את עצמי שכל חלקי האישיות שלי בצד שלי, הכניעה הביאה אותי  לספירת הכוחות מחדש, אם יש צורך להילחם בצדדים באישיותי אלחם גם על כך, למסור גם אותם לקב"ה בתוך שלל הרצונות, תאוות, קשיים ונסיונות.

ברשותך ידידי אגיב לפוסט שלך בפוסט בפני עצמו, אני מקווה שזה בסדר מצדך.

אז מה באמת הסוד של הכניעה? איך יכול להיות שאחרי שהפסדתי כל כך הרבה פעמים, פתאום דווקא הכניעה תהיה השיטה שבאמצעותה אני מצליח לחיות בלי למות? זה לא ממש הגיוני למרות כל ההסברים, עוד איזה פרדקוס, אחד מיני רבים בתכנית ההחלמה שהחזירה אותי לחיים והחזירה את השפיות לחיי. כבר דיברנו על זה הרבה בקבוצה שזה כמו מלחמה נגד גלים חזקים, ושתי האפשרויות הן להילחם ולטבוע או לצלול אל מתחת לגל ולחיות. אבל נראה לי שעדיין יש בלבול, והבלבול מגיע מהמשמעות האיומה של המילה כניעה. אף אחד לא רוצה להיכנע, בטח לא אני.

בדיסק האחרון של אברהם פריד יש שיר באנגלית והוא אומר "כניעה היא הדרך לשום מקום. תקווה היא הדרך לכל מקום". אוקיי, אולי עבור מי שלא מכור זה נכון, אבל אצלי זה ממש לא נכון. עבורי כניעה היא הדרך לכל מקום. כל בעיה בחיים שלי עלולה להיפתר אם רק אצליח להיכנע באמת ולמסור את הבעיה לקב"ה. אז איך דבר שנראה כל כך רע יכול להיות כל כך טוב? זה ממש מזכיר לי את הפרדוקס ההפוך בנוגע לתאווה: איך דבר שנראה כל כך טוב (התאווה) יכול להיות כל כך רע?

תכל'ס, אני מרגיש שלמילה כניעה יש משמעות אחרת, נוספת, משמעות שלא קשורה לייאוש, אלא הפוכה ממנה לגמרי. ייאוש וכניעה - נשמע אותו דבר אבל מוביל אותי למקום אחר לגמרי. אם אני מתייאש, אני הולך לעשות בדיוק את מה שעשיתי כל כך הרבה פעמים ולחזור ישירות אל התאווה, כיון שהתייאשתי מהאפשרות שלא לעשות את זה. ייאוש=נפילה. המשוואה פשוטה וברורה. גם אחרי הייאוש כאשר אני קם על הרגליים, אני לא באמת מתעמת עם עצמי אלא רק ממשיך בהכחשה שיש לי בעיה ובהכחשה שאני צריך באמת להתמודד עם המצב. ההכחשה הזאת גורמת לי להרגיש התעלות ומחשבות כאילו נצחתי והכל בסדר, אבל זה הכל מגיע מהייאוש. התייאשתי לנצח, אין לי שום דרך החוצה, בתוכי אני יודע שאין לי סיכוי, אז אני ממשיך לעוד סיבוב של הכחשה, עד לנפילה הבאה, אז הייאוש רק יגבר.

אבל כניעה היא לא ייאוש. כניעה היא בחירה בחיים!

נחשוב על מדינה שיצאה למלחמה והיא הולכת ומפסידה קרב אחרי קרב. בפניה שתי אפשרויות: ייאוש או כניעה. הייאוש אומר לצאת לקרב נוסף אבוד מראש, בו ייהרגו עוד חיילים, למרות שאין שום סיכוי לנצח, אבל גם אין שום אפשרות אחרת. סתם סיבוב נוסף של הקזת דם. יהיו בו כמה רגעים יפים בהם המפקדים יהיו בטוחים שהם שוב בצד הנכון, אבל כאשר תגיע הארטיליה מהצד השני - הם שוב יתרסקו ויפסידו קרב נוסף. זהו טבעו של הייאוש, שהוא גורם לנו לצאת שוב למלחמות אבודות, מבלי לקחת אחריות אמיתית, עד הסוף המר.

אבל יש דרך אחרת. היא לא קלה, היא מבישה והיא נראית בלתי אפשרית, אבל היא הדרך היחידה להמשיך לחיות. זוהי דרך הכניעה. מרימים דגל לבן, חותמים על הסכם כניעה בלי תנאים מוקדמים והמדינה הופכת להיות משהו אחר לגמרי ממה שהיה קודם לכן, אבל התושבים ממשיכים לחיות. מתחילים לשקם את ההריסות והמלחמה נפסקת לחלוטין. כל פעם שעולה המחשבה הדבילית לצאת למלחמה נוספת, נזכרים כמה גרוע היה במלחמה הקודמת וזה מספיק להמשיך את הכניעה הלאה, לא רק מול המדינה שניצחה אלא מול הרבה התמודדויות אחרות, כאשר נזכרים שהמדינה איננה כל יכולה. דווקא רגע הכניעה הקשה כל כך, הוא הרגע בו ההרס העצמי נפסק, ההכחשה נעלמת ויוצאים לדרך חדשה שבה יש חיים במקום מוות, וענווה במקום מאבק ומלחמה.

במשך עשרים שנה נלחמתי אבל תמיד הפסדתי. פעם אחר פעם התייאשתי ולכן המשכתי להילחם. בסוף הבנתי שאין לי יותר סיכוי והסכמתי להיכנע. בבושה ובראש מורכן הסכמתי סוף סוף להגיד: אני חלש. בלית ברירה הסכמתי להודות בחוסר האונים שלי. והרגעים האלו היו הרגעים בהם המלחמה הסתיימה והתחילו חיים חדשים. אמנם החיים לא נראים כמו שהיו קודם, אבל אני מגלה שכל שינוי כזה הוא דווקא לטובה. הכניעה עשתה את מה שהמלחמה לא יכלה לעשות.

בכל השבועות האחרונים, שדיברנו על זה בקבוצה, חשבתי על זה - כיצד ה'כניעה' עובדת, וניסחתי משהו לעצמי בעניין. אנסה לתאר אותו בשפה קצת רגשית יותר:

יש לי הרבה מאוד ציפיות מעצמי. העובדה שאני מוכשר ומצליח, אפילו אולי מאוד מוכשר ומאוד מצליח ברורה לי מאליה, עד כדי כך היא ברורה שאני מרגיש שאני חייב להצליח, חייב להראות את כישרוני. מהרגע בו אימצתי לקחתי את הביטוי 'אני מצליח' ואמצתי אותו כתו הזיהוי שלי כבר איני יכול להתנער ממנו. כל החיים שלי תלויים בו. אני מרגיש שאין לי משמעות אם אני לא מביא לידי ביטוי את העובדה ש'אני מוכשר' או 'מצליח'. ומדי פעם אני שואל את עצמי: למה זה כל כך חשוב לי, להיות מוכשר ומצליח, והתשובה דוקרת את דרכה  החוצה - עמוק בפנים אני יודע את האמת, אני לא מוכשר, ובכלל לא מצליח. למה אני מרגיש ככה? זה יכול להיות מכל מיני סיבות, אבל לפחות אצלי, אחרי שנים של התמכרות, 'ה'סיבה בה' הידיעה היא 'הבעיה' העלומה של חיי. שם אני יודע את האמת המרה. אני אפס גמור. אני טיפוס זוועתי. בוגד. מטונף. טמא. ונורא מכל - צבוע.
כלפי חוץ אני מראה פנים צדיקיות של ירא שמיים, ופנים אנושיות של הצלחה ושמחה.
כלפי פנים, הלב שחור. זועק. שבור.
ואז אני אומר לעצמי 'אני יוצא למלחמה' - נו באמת? הרי עמוק בלב אני יודע שאני שבור. אני יודע שמה שמלהיב אותי יותר מהכל, מה שגורם לי לרוץ בטירוף אל הבית מבית המדרש, זה דרך חדשה שפתאום חשבתי עליה לפרוץ את הרימון, אז 'מלחמה'? אבל יש צד שני, אני באמת שונא את זה, אני באמת שונא את עצמי על הפיצול הזה, על הסיאוב הזה, על הריקנות הדביקה הזו שנדבקת לנשמה גם אחרי ששוטפים את הידיים, אז אני נלחם. במי בדיוק לא ברור לי, אז אני ממציא איזה דמות כזו של 'שד' שכלפיו אני יורה את החיצים - זה 'הוא' שמפיל אותי, ששונא אותי, שלא רוצה שאני אהיה רוחני, אני מתפלל לקב"ה שיקח אותו כבר, שיגרום 'לו' לעזוב אותי. אני בוכה בכנות אמיתית, שדי, שנמאס לי רק ליפול וליפול, שאני רוצה להיות מישהו אחר, נקי.
וכל הזמן הזה, בו אני נאבק באותו השטן שלקח את חיי כבר שלוש עשרה שנה, אני לא מבין דבר אחד יסודי, דבר שככל שאני מבין אותו יותר הוא מהפך לחלוטין את אופי ההתמודדות שלי: זה אני. אלוהים, שלוש עשרה שנה אני מנסה להרוס את עצמי. ולא מצליח, למרבה ההפתעה.
זה אני שרוצה את התאווה. כאשר אני רוצה את התאווה אני לא נופל, אני מתמודד - מתמודד עם לחצים, מתמודד עם דימוי עצמי גרוע, מתמודד עם פחדים וחרדות, מתמודד עם תחושת ריקנות וחוסר משמעות, עם בדידות. לא משנה בדיוק כרגע מה, מה שמשנה הוא ההבנה שהתאווה היא ההתמודדות שלי, אני רוצה אותה, אני מרגיש שהיא פותרת לי בעיה.
וכאן, חברים, כאן המחלה שלי.
מי המטורף הזה - שחושב שהרצת סרטים של כוכבות פורנו גורמות לו להרגיש אהוב? זה אני.
זו המחלה שלי.
ואתם יודעים, חברים, ברגע שאני מבין שזו מחלה, אני מבין שמשהו שם - עמוק אצלי קצת משובש, ושצריך להתחיל מהתחלה, ושבכלל - אני לא צבוע. אני פשוט חולה. והכי משמעותי ונורא להבנה - שאין פיתרון אחר חוץ מלעגן את האישיות שלי על אהבתו של הקב"ה. ידו הפשוטה היא שתאפשר לי לבנות מחדש את הזהות שלי באופן בו היא לא תזדקק כל כך הרבה לתחליפים, ושהיא תרגיש בטוחה יותר.
אני לא אוהב את המילה 'כניעה', אני יותר אוהב להשתמש במילה 'הודאה' (מלשון הודאה באמת).
זה אני. מכור לתאווה. 
זה מטורף.
אדם שאינו מכיר את הדינמיקה של ההתמכרות לא יכול להבין מה אני מוצא בזה.
אבל זו העובדה העמוקה ביותר בחיי.

מקווה שעזרתי להבהיר את הדברים
נתן

שלום חברים
"אדם יסודו" כרגיל אתה כותב בצורה ספרותית מדהימה וחבל על הכשרון שלא מנוצל (כנל' גם ר' זלמן ונתן , אל תעלבו ).
ברשותכם אעלה גם מהגיגי ליבי.
אני אומנם כרגע נמצא בתוכנית בתהליך של עבודה על הכניעה , זה לא דבר פשוט ,קל להגיד ולהבין, אבל קשה לבצע ובמיוחד בזמן אמת.
  לדעתי הרעיון הוא ממש יהודי ומתוך הכתובים .
כתוב לגבי המלחמה ביצה"ר "שאלמלא הקב"ה לא יכול לו" .  זאת אומרת שגם "איזהו גיבור הכובש את יצרו"  איך הוא מתגבר על היצה"ר? לא בכוחו , כי מי אני , אפס כלום,  אלא בעזרת ה' .        וזה טעות שלי ושל עוד הרבה במלחמה כביכול עם היצר .
  שבעצם אין לנו סיכוי נגדו כמו שכתוב לא יכול לו .  ורק בכניעה , הווי אומר בהבנה שאני לבד לא יכול ואני נכנע (ולא ח"ו נכנע ונופל לתאווה ), אלא מיד במקביל מבקש(באמת מבקש ולא מהשפה ולחוץ , ולצאת ידי חובת התוכנית) את עזרת הקב"ה אז הקב"ה עוזרו.


והרעיון הגדול של התוכנית, שהוא גם לא המצאה של ממציאי 12 צעדים , אלא מובא בספרים הקדושים,( וכבר נכתב על זה פוסטים של זלמן ועוד חברים) שהכניעה היא לאו דווקא בענין התאווה אלא בכל ענין בחיים  שלא מסתדר, קטן כגדול ,
ואני מנסה באגו שלי לטפל בדברים , בכעס , בעצבים ,או בכל מידה רעה.
    אנו צריכים ומחויבים להיכנע ולמסור (לבקש) את זה לה' שיעזור לנו.

ולסיום אשתף אתכם חברים בסיפור שהיה איתי הלילה .
בשעות הערב כבר הבחנתי שהשכן לידי (ממש גדר מפרידה בינינו) . מתארגן לערב קריוקי,  לכבוד יום הולדת או משהו דומה.
.  השכנים שלי לא שומרי מצוות לעת עתה .
ומובן איזה אווירה הולכת להיות שם.  והתזמורת מנגנת בקולי קולות "והזמרים/ות" שרים/ות , ולא עוזר לסגור לגמרי את החלונות ולפתוח מזגן.  הם רוצים להנות ובשיא הווליום . השעה 10.30 ,  11  ,  11.30  בעבר הייתי מתעצבן ומתרתח , איזה שכנים אגואיסטיים ?
ומתקשר למשטרה . הפעם התיעצתי אם אבי שיח' יש להם מצב דומה בביתם פעם ב....
והוא יעץ לי שאם זה לא משהו קבוע אלא פעם בכמה חודשים , אז לא כדאי להסתכסך , ושאעזוב את זה.
  בשעה 12.15 בשיא האקשן ,פניתי לרבש"ע ואמרתי לו שאני מוסר את זה לו ולא מתקשר למשטרה וכו' (האמת שחשבתי שזה הולך להיות עד 3, 4 לפנות בוקר  כי ככה אמרו לי שכנים שזה היה בעבר)  וראו איזה פלא לא עברו 10 דקות שבהם אשתי התעוררה מהרעש , ואמרה מה יהיה ?  והשכנים החליטו שמספיק להם וסגרו את המוזיקה .

המסקנה שלי שאקח את החיים בקלות ואפסיק לחשוב שאני מנהל משהו ,  ואמסור את חיי , ואבקש את עזרת "מי שאמר והיה  העולם"
לילה טוב

וואו נתן! כל כך עמוק!
עלו לי דמעות...

תודה.

רק הבהרה קטנה לדובי,
אל תמהר להסיק מסקנות ממקרים חד פעמיים, יכול תמיד להיות מצב שבו המוזיקה תמשיך להתנגן, והשכנים ימשיכו להתמסטל בערב קיוקי מלא עשן, גם אחרי שתמסור את המפתחות לקב"ה, ואז מה תעשה בנידון? זה המבחן האמיתי.
אולי בכלל זה שהם הפסיקו את המוזיקה זה היה יצר הרע שהפסיק אותם על מנת להראות לך שכביכול התפילות שלך עוזרות ולתת לך להרגיש טוב עם הכניעה, אבל ברגע אמת הוא יבוא ויחטוף לך את כל ההצגה...
כמו שאדם מבקש פרנסה מאת השם, ואכן הוא מקבל עבודה במקום טוב ובסביבה נינוחה, אך לפעמים היצר הרע הוא זה ששמע את התפילה לכאורה, והוא זה שסידר לך את העבודה, על מנת להשתיק אותך מתפילתך כלפי רבונו של עולם...

לגבי הפוסט, פשוט נפלא, מקסים! 

למששוש חיי היקר.

אני סיפרתי את הסיפור כמו שהיה.
                                    אותי לימדו להתפלל ולבקש מקב"ה ,לצערי אני לא מחובר אליו באמת כל הזמן , כי אם הייתי מחובר אליו כל הזמן לא הייתי פה ,  {ואולי הייתי פותח משרד,מתלבש בג'לביה,וקורא לעצמי "בבא דובי" } .וכשאני כבר כן פונה לה'  והדברים מסתדרים ברור לי ולכל בר דעת שה' עשה את זה.  ולא ח"ו.....
      לא הסקתי מפה מסקנה לכלום ,    השבוע עבר עלי מאוד קשה ,  מרגיש חוסר עשייה , ובקושי הכנסתי שקל הבית ,
אם זה בגלל בעיה בריאותית כרונית שלא עוזבת אותי וכו'
              אז לא הכל ורוד . 
                                          ופשוט היה לי מצב רוח טוב והחלטתי לשתף את החברים , ולהשתתף בפוסט הזה.
יום נפלא ומקסים .

.

אני לא חושב שפוסט בפורום אמור להיות מצעד הפזמונים.. אבל מה אכפת לי 

תודה רבה לאדם, לזלמן, לדובי ובמיוחד לנתן - שתיאר במידה רבה איך אני מרגיש.
יכול להיות שהמילה כניעה מקבילה למילה אחרת - קבלה עצמית. לקבל את עצמי כפי שאני, להבין שזה התפקיד שלי בעולם, ולהבין גם שהדמיונות שלי על עצמי המוכשר והמוצלח ש"לא מתאים לו" להיות כזה, הם של היצר הרע. ואז להכיר בצורך שלי באהבה ובחום, להבין שזה מה שאני מחפש בתאווה, להבין שאני מקבל את זה באופן שקרי, מפיל ועלוב, ולמצוא את המקום האמיתי לקבל את האהבה והחום.
זה נראה לנו כמו חולשה, לקבל אהבה. וזו באמת חולשה. מי שחזק לא צריך אף אחד. אבל זה בסדר, אנחנו חלשים וכך ה' ברא אותנו, ואנחנו זקוקים למישהו מבחוץ שימלא אותנו. המישהו הזה הוא ה', אבל הוא גם בת הזוג שלנו.
כי זה כל הסיפור של האהבה: שני אנשים שמוכנים לשים את החולשות שלהם על השולחן ולקבל זה את זה כמו שהם. מזה צומחת אהבה. ועולם של חזקים, בלי אהבה - הוא עולם די עלוב.
אז אם נסכים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, חלשים וזקוקים - נהיה גם אוהבים ואהובים. וזה הכח האמיתי, כי אין דבר עם יותר כח מהאהבה.

ליהודי השמח שלנו.
תודה. זה משמעותי לדעת שהכאב שלי מעורר הזדהות והתקדמות אצל אחרים.
אהבתי את הניתוח שלך גם כן.
שבוע טוב ונקי
נתן

תודה לך אדם יסוד תימצתה לי את כל החיים שלי בפוסט שלך (גם נתן הוסיף הרבה)
אחחח כמה זבל עבר עלינו ועובר עוד עד היום
אבל ברוך השם ממש תודה לך השם שיש את האתר הזה שמור עניך כולל כל הכלים שיש בו
מה שנשאר לנו זה רק להיכנע אליו יתברך
אני אישית מרגיש את המלחמה החדשה הזאת של הכניעה ממש חזק
זה לא פשוט צריך ממש להבין שאתה כלום ואין לך כח ויכולת לעשות כלום ולא רק בנושא של התאווה
בכל הנושאים בחיים וההוכחה לכך היא הנושא של התאווה ששם אתה סתם סמרטות ולא יכול להילחם אפילו
בראיה הכי קטנה כולך מבוהל
זה מה שמזכיר לי תמיד שאני כלום כלום ומה אני משחק אותה כאילו אני משהו
אז פשוט תן למי שבאמת יכול לעשות משהו השם יתברך שרוצה לעזור לך תן לו להכניס לתמונה ותאמין בו שרק
הוא יכול לעזור לך ובעזרת השם תראה את האור 

אני חושב פשוט ששם בעניין התאווה הכי קל להבין את הכניעה וליישם אותה בגלל ששם אתה מבין שאתה חסר אונים
מה שבשאר התחומים יצר הרע יכול עוד לבלבל אותך כאילו אתה משהו
וממילא מהתאווה תוכל להשליך לכל החיים