ידידי היקרים,
בימים האחרונים הצלחתי לקבל חיזוק מחידוש שעלה בראשי מפרשות השבוע האחרונות ואני שמח שיש לי חברים חשובים כל כך לשתף אותם.
בפרשת קורח ראינו את קורח מנסה לערער על סמכותו של משה רבינו.
נודה על האמת, במבט ראשון, משה מאוד לא מתאים לתפקידו. אדם שצריך לשלוט צריך ביטחון עצמי גבוהה, יכולות רטוריות ולא מעט גאווה עצמית. למשה שלנו אין את כל אלה. הוא עניו מכל אדם, כבד פה וכבד לשון ומסרב לתפקידו כי גם הוא חושב שהוא לא מתאים.
משה הוא רועה פשוט שהולך עם צאנו ומנהיג אותו בפשטות קסומה. כך הוא ניכר בסנה וכך הוא מנהיג את העם. הוא לא שולט. הוא מנהיג!
קורח, רוצה שליטה. קורח נכנס להחלטות של הקב"ה ומערער עליהן. הוא רוצה להבין מה ולמה ומדוע לא כולם יהיו קדושים. אכן הוא צודק, כולם קדושים, אך רק אחד יהיה המנהיג. המנהיג יהיה שליחו של ה' ועל פי בחירתו. הערעור על כך והרצון לשלוט בדרכי ההנהגה הוא הפסול.
הנהגת העולם הטיבעית, פשוט בלעה אותו. האדמה לא יכלה לסבול את קיומו של אדם שעם כל הצדק שיש בידו יהין להחליט במקומו של הקב"ה מי יעמוד והיכן. אם אין כללים ברורים מי המחליט אז גם אין אדמה לדרוך עליה. מי אמר שהיא צריכה להיות למטה? אולי השמים צריכים לרדת? קורח פשוט נופל את תוך המציאות שניסה לברוא.
השיעור הזה קשה ללמידה. הקב"ה בחמלתו רוצה ללמד את בני ישראל את השיעור שקרח לומד מתחת לאדמה. פרשת פרה אדומה היא השיעור המאלף ביותר של התורה. המדרש מלמד "זאת חוקת התורה" = "וזאת התורה אשר שם משה". כמו שפרשת פרה היא חוקה ואין עליה הסבר כך בנויה כל התורה כולה. נקודת המוצא היא קבלת מלכות ה' כחוק. אח"כ לכו ודירשוה והקשו ותרצו בק"נ טעמים. הבסיס הזה של קבלת עול מלכות שמים מוחלטת היא הבסיס לחיי היהודי. על היהודי להשתדל לקיים את התורה ולהתחבר לבוראו, אך את השליטה ואת התוצאה עליו להשאיר ביד הבורא.
לכן, כשמשה מאבד את החיבור המלא שלו לשליטת ה' לשבריר שניה הוא מאבד את הזכות לגאול את העם את הגאולה הניצחית. לכן כל כך חשוב נחש הנחושת שיזכיר לעם כי מכל הצרים אותו, רק ריבונו של עולם הוא המושיע.
וכמובן, אם משאירים את השליטה ביד הבורא מסתבר שהכל מטופל על הצד הטוב ביותר. את זה מלמד אותנו הקב"ה בפרשת בלק. עם ישראל אפילו לא ידע על המתרחש. לא, הוא אפילו לא התפלל על כך. הוא רק הבין כי השגחת ה' היא המובילה את העולם והקב"ה מצידו לא איפשר לבילעם אפי' לקלל את עם ישראל.
את דקות ההבחנה בין עשיית תפקידנו לבין לקיחת אחריות מבין פנחס. ברית כהונת עולם ניתנת לו על השלום הגדול שיש בעשיית המחויבות שלנו עד כדי מסירות נפש למרות שעל התוצאות שלהן אף אחד לא חתום. פינחס שואל ומחפש תשובה ומשהבין שאין הדבר תלוי אלא בו, עשה מעשה. הוא לא חשב לשנייה על התוצאה. היא לא הייתה רלוונטית עבורו. הוא פעל למען קידוש שם שמים ובחיבור מושלם לרצון ה' וכך התמודד מול מעשה זימרי.
לי רמז פנחס כי מסירות נפש הכוללת כל רגע בחיי תציל גם אותי ממעשי הזימרי שלי.
שבת שלום!
