בס"ד
לא יאומן כי ייכתב, לא בכוחי, לפעמים אפילו בניגוד לרצוני, היום מלאו שלוש עשרה שנים לאוננות האחרונה שלי. כ"ה אב הוא יום של חג עבורי. עבור אשתי (יודעת בדיוק עם מי יש לה עסק) וגם, ומבלי ידיעתם, זהו יום חגם גם של ילדיי. הם קיבלו בו אדם שבדרך הטבע לא היה סיכוי שהוא יהיה האבא שלהם. לדידי, זהו יום של הארת פנים גדולה מלמעלה. יום של אבן דרך במסע אל מי שבראני.
איני נח על זרי הדפנה ובכנות ארשום 'שנתברכתי' בפגמי אופי ואתגרים רבים (פחדים, טינות, שליטה ועוד), אך ברשימה זו אתן תודה וברכה מפורטת לכבודו של מי שפטרני מעונשו של זה. 'זה' הוא המכור הפעיל, 'זה' זו ההתמכרות הפעילה. כמי ששנים רבות חי בכל רגע את עונשם של אלו, אני חש חובה ביום זה להודות ולברך. אכתוב בתמצות על 13 נקודות משמעותיות 'שנענשתי' בעטיין ללא הפסקה עד שנעשה לי הנס. אתפלל שיהיה לתועלת.
ברוך שפטרני מעונשה של אובססיה: נפגעי אובססיה כמוני יבינו. כשהיא פעילה, היא דבר הכי הכי חשוב שיש. זה הקיום. הרדיפה בציוויה אחרי השימוש הבא, פירקה אותי. כף הקלע של החובה להתאוות ותחושת המחנק של לפיתתה בצווארי הענישה אותי ללא טיפת חמלה. לא משנה באיזה מצב הייתי קודם שהיא הופיעה, לימוד נהדר בישיבה, ארוחת ערב עם אשתי, דקות אחרי שימוש, ברגע שהאובססיה הופיעה, צייתתי לה. נענשתי מעוצמתה בכל פעם שפעלתי עליה. היא לא נתנה לי מנוח גם ברגעי 'ההפוגה', כי אובססיה כמו אובססיה, על פי רוב, לא פחתה אחרי השימוש. ההפך, הבוז שהפגינה כששמה את תוכניותיי ללעג, הכאיב ללא נשוא. כשהייתי במסע ההרס העצמי שלי, דבר לא מנע ממני להתרסק שוב ושוב ושוב. שום כלום לא עזר לי מולה. אסירותודה, היא איננה. שלום ולא להתראות.
ברוך שפטרני מעונשה של בדידות: לבדדד. שששששקט. כל כך מכאיב שחייבים להרעיש כדי לא לשמוע אותו. העונש הגדול של הבדידות עבורי, היה הרבה מעבר לזה למילים הלא נאמרות. אפילו מעל לחוויות הלא משותפות. זה הייאוש. הידיעה שאין פיתרון לחידלון. הוצנחת לעולם בו אין לך יכולת לתקשר.. לא משנה כמה תנסה, לא באמת יבינו אותך. גם אלו שיעשו קולות של 'כאילו' מבינים יאכזבו. בשורה התחתונה, זה רק אתה. והכרית. עד שגם היא תתייבש. ואז בכלל היא תפסיק להירטב. והאמת, כי הפסקת לנסות. כי אין. פשוט אין. אין מי שיכול להיות איתך. אתה לבד! אסירותודה, 7/24 יש לי עם מי לדבר. אוהבים אהובים. והכרית נרטבת. וגם המגבת שסופגת לתוכה את כל מה שנשטף ממני. שומרים עליי שלא אתייבש. שלא אתבייש.
ברוך שפטרני מעונשה של גניבה: גנבבב. אחד העונשים אם לא ה- זה לגנוב. לא רק דעת, מבטים או תאווה.. גניבה של ממש. של ממון. ממתקים. משחקים. חפצים. שורשה בצורך הקיומי להתמלא. להסתיר את החלל העצום בנפש, זה שאתה נלחם בו אחוז אימה, ההוא שאף פעם לא מתמלא. כי זה כמו לרוקן ים עם כפית. שלא לדבר על הפחד להתפס. ריגוש-סיוט. ולא משנה כמה אתה מחליט שדי, נגמר. לא עוד. כי תמיד יש עוד. משו שקורץ. מזמין. צועק הצילו מהמדף / מגירה / ארון.. 'קח אותי'... וזהו, שכבר לא. אפילו לא צריך לעשות לו 'שלום' מרחוק, בטח שלא להשכין אותו בכיס או בגרביים או ב... אסירותודה.
ברוך שפטרני מעונשה של החפצה: עוד לפני שידעתי מין מהו, מצבים אנושיים רגילים נחוו אצלי כמצבים מיניים. מענה אנושי הולם של נתינת שירות? תאווה. מחווה - אדיבות אנושית מזדמנת - קיצור תור? תאווה. רכינה אל סט מצרכים במדף נמוך? תאווה. המתנה סתמית בתחנת הסעה (דין רכבת כדין אוטובוס), זו כבר לא תאווה 'פשוטה', זה לגמריי זירת הכרויות. כל אלו ועוד ועוד.. היו התרחשויות שאסור, פשוט אסור היה לי 'לוותר' עליהם. לא משנה אם אני באמצע קניה קלילה של סיגריות בקיוסק או רכישה שבועית מאסיבית בסופר, החפצתי והשתמשתי. והחמצתי. אינספור חוויות אנושיות מחברות. אסירותודה, כבר לא. אני רואה וחווה מולי אנשים. בני אדם. נשמות. הם שם. כנראה שתמיד היו שם. תאמינו לי שהיום אני מאמין בזה..
ברוך שפטרני מעונשה של יתמות: מגיל צעיר מאוד, ודווקא בזמנים שהייתי זקוק נואשות לאבא ואמא, הייתי בטוח שאני יתום. עד כדי כך שבמשך שנים אמרתי קדיש יתום בהחבא לזכר הוריי שנקטפו ממני בפתאומיות - 'הלכו לעולמם'. גדלתי גם עם תחושה שאבי היתומים לא מקשיב לי. ערירי. לגמריי. לא שייך. לאף אחד. לכלום. ומילד שאין לו עם מי לדבר, הפכתי לילד שלא רוצה לדבר. מגמגם. שהמילים לא רוצות לצאת ממנו. וכשהן כן נדחסות החוצה, הן יוצאות מרוסקות, מהוססות. מבויישות ומביישות. אסירותודה שכבר זמן ממושך אני מדבר. ולא חש יתום. מאבא שבשמיים. מהורים שבארץ. וגם הילדים שלי לא יתומים. יש להם אבא. חי. ומתפקד. לא מובן מאליו בכלל.
ברוך שפטרני מעונשו של ניתוק: הדרך היחידה בה יכולתי לשרוד ולהתגלגל בעולם היתה באמצעות היכולת להתנתק ממה שקורה בו. 'המתג' הנסתר - מנגנון ההגנה הבלתי נראה (ואוהו כמה מורגש על ידי הסביבה), שמר עלי מפגעי הזמן והמציאות. יכולתי להתמודד עם דברים ואירועים שילד לא יודע להתמודד איתם (פגיעה מינית, למשל). המחיר היה לחיות בשולי החיים. עד כמה שאפשר לקרוא לזה 'לחיות'. לעיתים נדירות הרגשתי. חלק עצום מהחיים בגיל 8 - 25 חלפו עברו לידי כלא היו. בלי להותיר שום רושם. נכון, כך פחות כאבתי בעצמי, אבל המשמעות היא שגם הרבה יותר הכאבתי לאחרים. בהחלמה למדתי, 'מי שלא מרגיש - לא רגיש'. אסירותודה שהיום אני יותר כאוב ממכאיב..
ברוך שפטרני מעונשה של נחיתיות: גודלתי וגדלתי לתוך מציאות שבה אני בתחרות מול מי שאני אמור להיות. 'והוא' תמיד היה יותר טוב ממה שהצלחתי להיות בפועל. לא היה מי שרדף אותי יותר 'מהאני' הפוטנציאלי שלי. כך גם נוצקה ההשוואה התמידית לתוך היום יום שלי. לא התנחמתי בידיעה שאני ברוך כישרון, כי גם היא נגוזה ברצף הכישלונות שהיו מנת חלקי. הסבל התעצם כשהליך התפתחותי עבר אל הקיצוניות השניה (והמאוד דומה), ההכרח להיות 'עליון'. הכי הכי הכי שיש. אסירותודה יש בי היכולת לקבל אותי כמו שהנני. שנרגעה המרוצה. שחדלתי להתחרות. בעיקר בי.
ברוך שפטרני מעונשה של עבדות: ההכרח לפעול, ולא משנה איזו פעולה, פצע אותי בכל פעם. הבולט שבעבדותי היה השיעבוד תאווני טוטאלי שלא הותיר מרחב לשום דבר אחר. עבדתי למענה של התאווה גם מתוך שינה. משוכנע שאני הבוחר בה ובתנאי העסקתה נתלפפתי בקוריה ולא הבנתי שהלכה למעשה הנני עבד - לאני - לרצוני העצמי. עונש העבדות הוא כאב הנפש מהשיעבוד לרצון העצמי. גיליתי שנפשי צריכה לחוש בחירה, וכשהיא הוכרחה לפעול בניגוד לרצון הנשמה שבי, היא פיתחה התנגדות. כואבת מאוד. ככל ששאיפת שניהם הפכה לרחוקה, נוגדת ושוללת זו את זו, כאב הפיצול התגבר. אסירותודה הפכתי לאחד כשהתחברתי לאחד. ששיחרר אותי מהעבדות.
ברוך שפטרני מעונשה של קורבניות: תסביך. אי אפשר היה להסביר לי שאני הוא זה ששולח את עצמי לעזאזל. תמיד עשו לי אכלו לי שתו לי. זה היה המוטו שהזין את ליבת ההתנהלות שלי. 'חוש הצדק המפותח בו בורכתי', הביא עליי את הכואבת שבקללותיי. 'הצדק' בטענותיי - הותקפתי מינית, נחבטתי כהוגן בילדותי המוקדמת, סולקתי על לא עוול בכפי ממוסדות לימוד, ועוד - גרם לי לנזקים קשים ביותר כשחדלתי להתאמץ במה שהיה ביכולתי. המסכנות חיסלה לי כל מוטיבציה לשינוי. מי הוא זה שיכול לקצר דרכו ליעדיו, לזכות מההפקר וישקיע? מי שאינו קרבן. של החיים. של המציאות. אסירותודה.
ברוך שפטרני מעונשה של רווקות: מיום עמדי על דעתי לא חלקתי שותפות עם אדם. גם כשהייתי 'בשותף' עם חבריי בבית הספר (גוגואים, גולות, מדבקות או מה שזה לא יהיה) לא באמת חלקתי איתם כלום. לא למדתי ואיני יודע, להיות שותף אמיתי ולהתנהל כשווה בין שווים באמת. רשמית, התחתנתי. מעשית לא היתה לי זוגיות, נשארתי 'רווק'. לא ראיתי את דעתה רצונה וצרכיה של אשתי, וגם כשראיתי אותם לא נתתי להם את מקומם הראוי להם. וגם אם מצידה היה מאמץ פתיחות ונכונות לקראתי, הז לא תפס. כי אין מה שמחסל סיכוי לזוגיות כמו התנהלות 'רווקית'. בחסד, ובעקשנות לא מובנת אשתי נלחמה על זכותה לבעל. לשותף. אסירותודה למי שפטרני מסבלו של רווק נשוי..
ברוך שפטרני מעונשה של ריקנות: ריקנות = מוות. כן, זו המשוואה. ככה מרגישים מתים (על הצד שהם מרגישים משהו). כך חשבתי בגיל צעיר. כשכל כך פחדתי מהריקנות שעשיתי הכל כדי לא להרגיש אותה. כולל פעולות שרוקנו אותי ללא הרף. כן, ככה זה כשמתים. לא כיף למות. גם לא להרוג את עצמך עם ריקנות. באסירותודה שאני חי. שלמדתי להתמלא מדברים שממלאים. שאני לא מרגיש ריק.
ברוך שפטרני מעונשה של רמאות: מקובל לחשוב שעונשו של הבדאי הוא שלא מאמינים לו-בו, לדידי נראה לי שעונשי הכבד כבדאי היה כשחדלתי להאמין בי-לי. שכבר לא ידעתי מה אמת ומה שקר ממה שהאמנתי, הרגשתי וחשבתי. או יותר מיזה, שהאמנתי לשקרים שלי על עצמי, פעלתי לפיהם וריסקתי אותי עוד יותר עם רגשות שווא ומחשבות הבל. גם אחרי שהפסקתי להשתמש בתאווה לא חדלתי לשקר. לקח לי זמן להגיע ליכולת להתנהל בכנות ולומר אמת. עזר לי מאוד למצוא אנשים שאני יכול לדבר איתם על הכל. בכנות. גם על מה שמחוסר ברירה ובגלל נזק ופגיעה באחרים נאלצתי להתנהל בכנות סלקטיבית. באסירותודה, הסובבים אותי מאמינים לי. בי. גם אני מאמין לי. בחסד איני צריך להחזיק עוד 'פנקסנות' בראשי ולנהל את רשימות שקריי למי אמרתי מה.
ברוך שפטרני מעונשה של שליליות: ברירת המחדל של נקודת המבט שלי על העולם היתה שליליות. גם בדברים הנהדרים ביותר שקיבלתי )אשתי, ילדיי(, מצאתי דברים שליליים. תחושת 'החסר' הרציפה והרדיפה אחרי מילויה הפכו אותי לאמן בכל הקשור למציאות 'מה לא טוב' בכל דבר ועניין. ושלא תטעו לחשוב שהיתה איזו התרחשות שנמלטה משליליות, איכשהו תמיד הצלחתי להשחיל לכל שיח, את המילה 'אבל'. לקח לי זמן לתפוס כמה אני מרוויח מלחפש את הלא טוב. לקלוט את המחירים העצומים של העמדה הנפשית הזו (כמה אפשר לתת למי שאף פעם אינו מרוצה?!). אסירותודה שהתחברתי למושג אסירותודה. לקח לו זמן, אבל כשהתמדתי בלקיחת הפניצילין הזה, הוא נטרל את חיידקי 'האין', והכניס לחיי את האמונה הפשוטה ששום דבר. באופן מוחלט, שום דבר לא קורה בעולמו של הבורא בטעות. אין פה טעויות כי הוא פשוט לא טועה.
ברוך שפטרני מעונשו של זה, שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה. אמן.
אזהרה: ספוילר!
