לילה ראשון של סליחות. הרבה מחשבות, מה אני עושה עם זה.
כחלק מצעד 2 "אלוקים כפי שאנחנו מבינים אותו" - הרגשתי שאני לא מסוגל לחזור לאלוקים קפדן ואני השפל הרשע המתרפס בבושה מולו.
לא מתחבר לאשמה והלקאה עצמית.
קשה לי עם הנוסח המסורבל. עם חידות הלשון הבלתי מובנות, עם ה"נרדפים ונשחטים" הלא קשור אלי, עם ה"יראנו להרים ראשנו" ומידת הדין והחשבונאות האלוקית הנוראה הזאת שחסמה אותי כ"כ הרבה שנים.
נוטה במצבים כאלה למצוא טינה (על החזן, הציבור, המחברים של הפיוטים, המזגן המקפיע, אלוקים או כל דבר אפשרי אחר) כדי לברוח.
ובכן, חיפשתי בפורום ומצאתי וקראתי פוסטים על סליחות של החלמה. ב"ה שיש חוויה כזאת.
יוצא לסליחות. רוצה להתחבר לאלוקים. אני בא לסליחות לא כדי לסמן וי, אלא כדי להרגיש כמה הוא אוהב אותי כמו שאני.
מתרגם עוון, חטא ופשע לפגמי אופי וכאב ההתמכרות. עוון - העיוות שיש בחיי המחלה, חטא - ההחטאה והפספוס הגדול של החיים. לא ממקום של אשמה, אלא ממקום של לזכור מי אני, איפה אני, וכמה חשוב לי החיבור עם אלוקים.
יצא קצת מסורבל...
שמח שהקדשתי זמן מחשבה לפני מצב מורכב מבחינתי של אמירת סליחות, ולא באתי בלי לחשוב (אז הייתי בטוח יוצא עם טינות, בריחה וכו').
ואז התחילה חווייה מתקנת.
א. ת. על סליחות מחוברות.
על ששרו קצת, זה עוזר להתחבר.
על שלא הריצו, שהיתה אוירה רוחנית ולא סתם אומרים.
על שידעתי לדלג על מה שלא יכלתי להזדהות.
על שלא נכנסתי לטינות ולבריחה. לא מובן מאליו בכלל.
א. ת. שהחלטתי ללכת למרות הקושי שדמיינתי. למרות שכבר הרבה זמן אני לא מתפלל בציבור ומתקשה בכלל עם מושג התפילה.
שמחתי בניגוד לשנים קודמות שניסיתי לשכנע את אלוקים לסלוח לי (למה שיסלח? אני לא סולח לעצמי, אז למה שהוא יהיה פרייאר ויסלח?), השנה פשוט התענגתי על שהוא *סולח*. כעובדה. הוא מקבל אותי כמו שאני. אני לא מנסה לשכנע אותו שיהיה רחום וחנון, אלא שמח בכך שהוא *אכן* רחום וחנון.
יכולתי להגיד וידוי בלי הלקאה עצמית ואשמה, אלא כצעד 5-6-7. אכן יש בי פגמי אופי, אני מדבר דופי, מכחש, קשה עורף, זה אני, ואני מבקש שחרור ועזרה.
גיליתי שסליחות זה לאו דווקא התרפסות בפני אלוקים מתוך התמסכנות ונרדפות. זה פשוט הודאה וחיבור למושג הזה: אלוקים אוהב, מקבל וסולח.
תודה! כ"כ לא מובן מאליו!
