שלום לכולם, היתה לי שבת מקסימה, וזה לא בזכותי, ההפך, רוב הסיכויים שהיא היתה הולכת לעזאזל, להלן הסיפור: התארחנו מחוץ לבית, שלב ההתארגנות היה נעים אבל עדיין היינו באיחור, בס"ד יצאנו, אחרי נסיעה של כעשרים דקות, אני פתאום קולט שיש סיכוי גדול שהמזגן לא כובה... אני ירדתי עם כל הדברים לאוטו, והיא... היא היתה אמורה לסגור את האורות והמזגן.
התחלנו לשחזר, כיביתי או לא?! ראיתי שאשתי מצטערת, המצברוח יורד, היא נהיית עצובה, במקום להאשים אותה - זה מה שעשיתי תמיד (יעזור לי לספר לכם שהיא מומחית בלהשאיר בויילר דולק סתם?!) אמרתי לה, יקירתי, כמה עולה שעת מזגן? שקל? שתיים? חמש? מה שלא יהיה, יותר ממאה שקל בכל מקרה זה לא יעלה! מראש נחליט שזה מה שקרה ואז לא נתהה ולא נצטער.
אני לא מאמין שיצאו לי המילים הללו מהפה, כל מי שמכיר אותי יאמר שזה הזוי! בטבע המדוייק שלי אני קמצן שתלטן שנוטר טינה, אבל אלוקים היה שם, ויכולתי לראות את חוסר הנעימות שלה, ולהיות שם, לא כפוגע ומשפיל, אלא כחבר הנוהג עם אשתו בחמלה! מתנהג כפי שהייתי רוצה שינהגו בי.
לימדו אותי לבחור בין שתי מזוודות, אחת מלאה בצדק - מידת הדין, יקוב הדין את ההר, והשניה מלאה ברוך, סליחה, חמלה, הראו לי שתמיד רציתי צדק כלפי אחרים וחמלה כלפי עצמי והסבירו לי שזה לא עובד, מה שאני אעשה לאחרים אקבל לעצמי.
תודה לך אבא שעזרת לי לבחור במזוודה הנכונה.
נס נוסף, שמרגע זה ואילך, לא הייתי צריך לדבר על זה עם אף אחד, כאילו מישהו לקח ממני את הדאגה הזו לחלוטין! הייתי רגוע ונינוח, שבת שלימה! עד שבאנו לבית במוצ"ש לא חשבתי על המזגן הדולק ולו לשניה אחת!  

סליחה שאני שואל, אבל איך הצלחת?

אתה מספר לנו מאוד יפה על הצלחה שסידרה לך את כל השבת, אבל אני לקחתי את הילדים לבית כנסת במנחה בשבת כדי שיהיה לאשתי קצת זמן לנוח, והם שיגעו אותי ולא הצלחתי לקחת איתי את המזוודה שאתה לקחת. אז אני שואל את עצמי מה עושים?

שלום לך סוד, תתחדש על הכניעה, שאלת כיצד הצלחתי, זהו, שלא הצלחתי, ההצלחה הזו לא שלי! תרגלתי במשך זמן לעשות פעולות הפוכות מהרצון העצמי, לא מאותו הדבר שהיו עושים בנוברהדוק: הולכים לבית מרקחת כדי לקנות מסמרים... אך לא רחוק משם, למדתי שהאינסטינקטים שלי חולים, הראו לי כיצד המחשבה הראשונה (בדרך כלל, אך יש היוצאים ממנו) העולה בראשי נובעת מהחולי הרוחני שלי והתחלתי לבצע פעולות שונות, רק כדי לתרגל, המון 'אגו' היה מעורב בתחילה, עשיתי כדי שאוכל לספר שעשיתי, וזה היה בסדר,  אמרו לי שבבוא העת, אחרי שהפעולות ימשכו את הלבבות, אעשה זאת כי יהיה לי אכפת (האכפתיות לסוגיה היתה ממני והלאה במהלך כל חיי!) ואכן בהמשך, כשהתחברתי לאותה נשמה יקרה, כשאשתי הפכה לחברתי הטובה בתוכנית היה קל לי לעשות זאת. 
ובנוגע למקרה שלך: אני מאמין שכשלקחת את ילדיך כדי שאשתך תוכל לנוח בחרת לקחת את המזוודה הנכונה בידך, אולי הסיבה שחשת שהם 'משגעים' אותך היא שאינך רגיל לה?!
אני מבטיחך נאמנה את שהבטיחני הספונסר שלי, אם תעשה זה יגיע!
תְּתַּרְגֶל תִּתְּרַגֶל

שלום
אני רואה בסיפור שלך הרבה החלמה, למרות שאני סקרן מה היה בסוף (שזה לא רלוונטי)
לצערי אצלי שתי המזוודות עדיין מלאות דין, ומזוודות החמלה חסרות ידיות וגלגלים,
כך שגם ביחס לעצמי וכ"ש ביחס לזוגתי וזולתי
אני מכיר רק דין , הלקאה עצמית, חוסר סיפוק וראיית רק חצי הכוס הריקה,ואף פעם איני מרוצה משום דבר.
אני זקוק בדחיפות למשקפיים חדשות, או לאיפוס בכוונת,
נמאס לי לירות צרורות רעל ומרירות על כל סביבתי (כמו עכשיו)
אני רוצה גם כן לטעום מהשלווה שהתוכנית מציעה.
אם יש לך רעיון אהיה "אסירתודה"
לילה טוב
מוטי

אה, המזגן? הגענו לבית קר כדבעי... שלוים עייפים (משבת מרוממת ללא הרבה שינה) ומרוצים ללא מחשבה מקולקלת כלשהי, רצונו נעשה בחיינו!
הצעה מעשית? להמשיך ללכת, לצעוד!

אבל לפני שאני מתחיל לכעוס אני יודע את הכל, ובכל זאת ברגע שהכעס מגיע - לא מעניין אותי כל ההגיון שבדברים.

לכן, לא מספיק לי להבין כמה זה נכון לא לכעוס, וכמה זה לא יעזור לי וכו'. אני חייב לתת לה' לעשות את העבודה במקומי, כי כל פעם שאני ניסיתי להרגע - רק התרגזתי יותר.

שלא תבינו לא נכון, גם היום מדי פעם אני כועס, אבל זה אחרת, אני כבר לא עומד כתינוק באמצע הסלון ורוקע ברגלי כי לקחו לי את 'הבימבה'.
זה היה ועודנו תהליך לא פשוט, בתחילה לימדו אותי להבחין בכעס (הייתי משוכנע שאני רק  'כאוב'...) והורו לי לזוז, וגם שם לקח לי זמן להרפות, הייתי מסמן לאשתי 'טיים אאוט' (את האות טי באנגלית - כף יד ימין תקועה במאונך לכף יד שמאל המאוזנת) רגע אחרי עוד משפט מעליב במיוחד (כדי שאומר שוב את המילה האחרונה) ואז הייתי מתנתק... נחוש שלא להעניש את עצמי בגלל טעויות של אחרים...
למדתי שטינה היא רעל, ולהיות בטינה זה לשתות בעצמי את הרעל ולקוות שהמנוול ממול ימות...
בהמשך (תמיד הסבירו לי לאט ואז הבנתי מהר) לימדו אותי להבין שכעס = גאווה, אגו (איגרת הרמב"ן - וכאשר תינצל... תעלה על ליבך מידת הענווה, ההפך מכעס!) ואז קלטתי שבעצם הכעס הוא על עצמי.
צעד 4 = חשבון נפש מעמיק של האישיות שלי, השתדלות שהתחילה את השינוי, ובמציאות, הכח העליון עשה עבורי מה שלא יכולתי לעשות עבור עצמי.