הרבה פעמים פספסתי שחרית ולפעמים עוד תפילות בגלל המחלה הזו. הרבה פעמים הייתי ער בזמן וסתם הייתי מסכן ונשארתי במיטה וחזרתי לישון או שראיתי סרטים. אני הרגשתי שזה נחשב מזיד שאני לא מתפלל ושאחרי זה אני לא יכול להשלים, אבל הרבה פעמים הרגיש לי שהמציאות הזו נקראת "יצרא אלבשיה" שהיצר אונס אותי לפספס את התפילה, כי אני רוצה להתפלל. אף פעם לא ידעתי אם לשאול רבנים שאלה כזו ובטח לא בצורה ישירה אלא רק באנונימיות. מה אתם חושבים?

התשובה בתוך השאלה.. או כמו שאמר אחד הותיקים: אם בן אדם אוכל ביום כיפור עד שהוא מקיא, ואז אוכל שוב ומקיא - האם הוא חוטא? ברור שהוא שוטה.. 

והוא הדין אצלנו, עם כל השלכות המחלה. בצורה הכי פשוטה, מכור הוא מעין חרש (לא שומע, לא מבין את העולם ולא מתקשר איתו נורמלי), שוטה וקטן (לא מתבגר מספיק ולא יודע לקחת אחריות על חייו, נוקט גישתות ילדותיות כמו התמסכנות ורחמנות עצמית). 

התייחסות ההלכה לנושא הנפשי עוד לא התבססה, ומעטים הרבנים שמבינים מספיק במחלות הנפש כדי לפסוק נכון. 

עוד נקודה חשובה היא: מה יתן לי להרגיש חוטא? אני מסוגל להמשיך ככה, או שזה רק משאיר אותי בביצת ההלקאה והשנאה העצמית? 
אני מעדיף לקבל שזה מצבי ולראות איך אני פותר אותו. 

אח יקר, נדבר אחרי החג בע"ה.