שלום חברים,
אז אחרי שנה ורבע של נקיות - נפלתי.
אני יכול לנסות לחשוב ולדון מה קרה שם - אבל כרגע אני בעצמי לא יודע, ולא את זה באתי לכתוב.

אחרי הנפילה היו לי קולות קלים של יאוש. לא חזקים מידי, אבל אתם יכולים לדמיין מה חשבתי.
כבר תכננתי לעצמי יעד של שנתיים, ועכשיו להתחיל מהתחלה... יקח לי המון זמן שוב להגיע למקום של סיפוק מההתקדמות שלי...

ואז אמרתי לעצמי "לא". אני לא צריך שנתיים להגיע לסיפוק. כבר בשבוע הקרוב יהיה לי כיף על כל יום שאני לא נופל. אני אפילו לא צריך להגיע לחודש שלם כדי להרגיש משהו מיוחד.
מקוה שאני עוזר למישהו.

אוהבים אותך מאוד, ממש לא מובן מאליו להצהיר בפני קהל. תודה על הכינות.
גם אחרי נפילה אני לא מאפס את הימים שהייתי נקי, אני רק מתחיל לספור מחדש.
אם אתה מתמקד בהיום, אז אתה כבר במקום טוב יותר.

מאחל לך להמשיך בדרך, עוד יום אחד שפוי ונקי.

כואב.
כאן לימדו אותי שכל יום הוא עולם בפני עצמו.
כדאי להתמקד בהיום ככה היעד הוא יותר קטן ויותר קל לעמוד בו.
מאחל לך שתקום מהר, והנפילה הזאת תביא אותך לקפיצה ענקית.

כואב איתך, ושאלוקים ימשיך לכוון אותך להחלמה טובה,

לא כתבתי כראוי. התכוונתי להתמקד יותר בקימה מאשר בנפילה, וכנראה יותר הבינו את הקולות של הקושי שלי.
התכוונתי לספר בשמחה שהצלחתי לא ליפול ליאוש, ואפילו להיות שמח ורגוע עם מבט מלא בטחון אל האופק.
להפך מהיאוש. אם אחרי שנה ורבע כבר לא היה משמעותי לי כל יום שעבר - עכשיו אני אוכל לשמוח כשלא אפול במשך יום, כשלא אפול במשך שבוע.
אז אני נקי כבר יומיים, ויותר מזה - אחרי כל גלישה באינטרנט אני מכבה את הנתונים הסלולרים ולפני שאני מדליק אותם לקראת הגלישה הבאה, אני שואל את עצמי: "אתה ממוקד מטרה מה אתה מחפש? אתה לא הולך לשוטט סתם? יש לך את הכוחות הנפשיים לא להסתכל על דברים שלא טובים לך? אפילו לא להציץ? אפילו לא כדי לבדוק רק את באמת היתה שם תמונה לא צנועה? אתה נכנס ממש כמו שאתה זוכר את עצמך בילדות עם תמימות כזו שגם לא הסתכלת על אישה שהשרוולים שלה לא מספיק ארוכים?". בנתיים אני תמיד עונה לעצמי "כן". אני לא יודע אם זה בגלל שהשאלות האלה נותנות לי כוח או בגלל שבנתיים נכנסתי לאינטרנט רק כשבאמת היחתי צריך ובמקרה היה לי כח להתמודד. נראה. אשתדל לעדכן.

מחזק,
תודה

אבל קודם כל אולי עדיף שאני אכתוב את מה שטוב.

כבר כמעט שבועיים שאני לא משתמש וזה מאוד משמח. עוד משמח אותי שאני מצליח לשמוח בזה.

כבר יומיים שלא כעסתי על אישתי, או שאפילו כעסתי, אך עצרתי את עצמי מייד. וזה מלא. היו עוד הרבה הזדמנויות כאלה בעבר, אבל רק במקרה. ביומיים האלה זו היתה החלטה. הבנתי שהיא כבר לא אשמה בכלום ושאין שום עניין שהיא תשתפר. יקל עלי אם היא תשתפר. לפחות בצורה רגעית, אבל יש לי בעיה ואני יכול לפתור אותה! אז אני אפתור אותה בעצמי בלי ציפיות מאישתי. שום ציפיות. זה לא קל. במשך יומיים היו לי לא מעט מעידות, אבל לא נפלתי. אז אני לא מצפה ממנה שנלך לישון בזמן ולא שהיא תקום לבן שלנו בלילה ולא שהיא תדאג לעצמה לשמיכה או לאוכל לעבודה, ובטח שלא תדאג לי בשום דבר ועניין.
וואי, איזו הקלה, איזה משחרר.
אתם חושבים שהרכבת הקלה?
אז לא.
ההקלה שלי היא הקלה.
אני פטור מלצפות מאישתי. פטור לחלוטין!

כבר חודש שאני באתר הזה, שנס שניסו להתרים אותי, אחרת עוד היה עובר הרבה זמן עד שהייתי מתחיל לחשוב בכיוון הזה, והייתי סובל בנתיים. תודה ה'!!!! !!!  !!!! !!!  !!!! (זה המקום היחיד שאני מוכן לשים בו כל כך הרבה סימני קריאה) תודה לכולכם!

כבר כמה דקות שאני מבין שאפשר גם אחרת ושהחיים שלי יכולים להיות הרבה יותר טובים. וכל הזמן אני חשבתי שהחיים שלי הם נורמלים...

                                 
אז כן, אני המום.
הבנתי שאני חסר אונים (ואל תמחאו לי כפיים, כי אותי זה לא משמח, גם אם לפחות ככה אני בדרך הנכונה. עברתי אל מתחת הקו כדי להפריד בצורה ברורה בין החלק העצוב לחלק השמח), 
וזה בלתי נתפס בעיני,
כי תמיד שמתי לב כמה אני חזק,
שאני יכול להיות עם אינטרנט לא מסונן על סמך החלטה אחרי שהייתי ספק מכור לסרטים או לצפייה בתכנים לא צנועים,
שאני מצליח כבר יומיים לא לכעוס על אישתי אחרי שקיבלתי את זה על עצמי,
ושלא נפלתי כל כך הרבה זמן,
אז איך אפשר לומר עלי שאני חסר אונים?
.
.
.
אבל אני מפספס תפילות על ימין ועל שמאל אפילו כשאני ער ופנוי והכל,
ועוברים עלי ימים שאני לא מניח תפילין,
ואני שוטף כלים משישי לשישי,
ואני מבלה יותר מידי שעות בשמור עיניך (קרי, אני משועמם למרות שיש לי המון מה לעשות),
ועד לפני כמה ימים הייתי בטוח שמותר לי לכעוס,
וגם כשאני חזק ולא נופל - לא כיף לי,
שאני צריף לשמור על העיניים,
ואסור לי לאונן,
ואסור לי לראות סרטים,
ואסור לי לחשוב מחשבות לא צנועות,
ואסורים לי עוד דברים שאני לא רוצה לתת רעיונות         
ן
ן
ן
רגע. עצור. (חלאס, בערבית).
אני יכול להמשיך את הרשימה בלי סוף, 
וזה מה שבאתי לעשות,
אבל תוך כדי כתיבה אני תופס את עצמי (באמת לא תכננתי את זה מראש. תכנונים מראש שייכים לשרשור שקראתי לו "לאור יום" ששם אני עושה ממש עבודה) שאסור לי להסחף. מותר לי ואני צריך להיות מודע לקשיים שלי, אבל רק לא לשקוע (או להסחף. כמו בים) ברשימה אינסופית.

מותר לי לעשות דברים שאני אוהב.
מותר לי לכתוב כתיבה יוצרת (אני לא מתכוון למה שאני כותב כאן).
מותר לי להשתמש בידיים שלי ליצירה.
אני אוהב את הדברים האלה.
מותר לי לעסוק בכלכלה והשקעות.
מותר לי ליעץ לאנשים בכל תחום.
מותר לי לדבר עם אחים שלי בטלפון.
מותר לי ללמוד פיזיקה מתמטיקה ומחשבים.
מותר לי לבשל.
ועוד היד נטויה.

תודה שהגעתם איתי עד כאן.

אז כרגע אני חסר אונים.
מחכה לאישתי שתחזור, שאוכל לדבר איתה,
מחכה לאיש מקצוע שיחזור אלי,
מחכה לדעת מה לעשות,
ובנתיים המון. לא מצליח לעשות כלום.

תודה.

המודעות, התובנות והתהליך שלך מדהימים! 

זר לא יבין זאת... אני מבין מאוד ומזדהה. 

יהי ה' איתך! 

היכולת עכשיו לספור מחדש, ולקחת סיפוק גם מהימים הראשונים למרות שכבר השגת(י) מאות זה ממש גדלות. חוויתי את זה גם לאחרונה, ומאוד מאוד מחזק מה שכתבת.
יישר כח!

איזה יופי! אילו מילים מחממות, זה מדהים אחי!
אתה כנה מאוד ולדעתי זה אחד המפתחות להצלחה. לא לשקר לעצמו, לתבוע מגופנו תשובות, לתבוע מגופנו לעבוד כדי להצליח!

טכנית אני נקי כבר שבועיים. אני אומר טכנית, בגלל שלא לקום לתפילה חצי מהימים זה גם סוג של נפילה, אבל בשרשור הזה אני בד"כ כותב על הקימה שלי מאז הנפילה האחרונה. למה? כי אני מפריד בין ההצלחות לקשיים. זה ממקד אותי ואני גם חושב שזו ההסתכלות הנכונה בגלל שההתפלספות של לקשר כל דבר בדרך כלל מספקת תרוצים לדברים לא טובים.

אז אני שמח מאוד על שבועיים של נקיות. כל כך מיוחד בעיני שלא שקעתי בבוץ אחרי הנפילה. אני נמצא בתקופה מאוד קשה שהרבה מעבר לרגיל אני אומר שכל יום שלה בנקיות זה נס.
מודה לכולכם על התמיכה. קיבלתי בתקופה הזו המון.

מה שלמדתי מהנפילה והקימה הזו הוא שבתקופות קשות צריך לשמוח הרבה יותר על כל הצלחה, אבל אני אכתוב על כך הודעה נפרדת תחת כותרת שתשא את המילה תאוה.

אוהבים איש יקר.

קודם כל תודה רבה לכולם.
היו איתי כאן הרבה חברים בימים האחרונים, בטלפון, בהודעות ובעידוד בפורום ועזרו לי מאוד להבין את המקום שלי מול ההתמכרות. אין לי זמן לכתוב את כל המסכנות, אבל הגעתי לזה.
לא יודע למה זה הלחיץ אותי. הרגשתי שאני הולך בלי שביל. אז אתמול בערב בשיחה עם עוד חבר סגרתי את הפינות האחרונות, ואני באמת מרגיש עכשיו שלוה מיוחדת. אני יודע לאן פני מועדות.
תודה לכולם.

אני נקי כבר שבועיים וחצי ואני ממש מאושר כי הם היו שבועיים מאוד נקיים יחסית. עדיין פספסתי תפילות ותפילין שלא לדבר על סדר יום בקרשים, ודוקא על זה אני אומר שמיוחד לי שלמרות שהם היו שבועיים כל כך קשים, הצלחתי לא לחשוב על תאוה ולא להסתכל על נשים, לא לשוטט באינטרנט ולא כלום...
ויותר מזה, פתאום בליל שבת קלטתי לראשונה - לא יודע מאז מתי - שאני לא רוצה ליפול. אני לא מחכה לתאוה שתדפוק לי בדלת ותהיה יותר חזקה ממני.
ועכשיו יום שני ואני עדיין מרגיש ככה. למרות הימים הקשים.

אני מרגיש איזשהו בזבוז זמן על הכתיבה באתר, אבל - לא! (בצעקה)
קודם כל כי אני חייב להגיד תודה לכל מי שעזר לי,
ובנוסף בגלל שכיף לקרוא את מה שכולכם כותבים,
ואני רוצה תמיד להיות כאן בשביל לנסות לעזור למי שצריך,
וכמובן,
כי אני מכור,
כבר תקופה שאני בורח אל שינה ואיבוד סדר יום, שאולי גורם לי לחשוב כמה אני חזק מול התאוה, אבל כנראה שזה לא נכון,
כי אני חלש מול החיים,
אני לא רוצה לעזוב את הפורום ולגלות עוד שנה שאני מפחד לחזור.
אני אמשיך לבקר מידי פעם - ואם לא, שלחו לי תזכורות (בנתיים אני מקוה להגיע פעם בשבוע לפחות).
תודה לכל מי שלימד אותי את כל הדברים החשובים האלה.
תתקבלן תפילותיכם.

אוהבים,
שאלוקים יהיה איתך בהמשך הדרך.

תודה גם לך שאתה פה ומשתף אותנו. 
מאחל לך המון בהצלחה.

יום שפוי ונקי.