בדרך כלל כשאני משתף חברים - אני מהר מאוד מפסיק לבכות ומתחיל לחייך.
כשאשתי רואה אותי מחייך מאוזן לאוזן ומלא אהבה - היא יודעת שדיברתי עם חברים, או שהייתי בקבוצה (אפילו טלפונית).
אני אוהב את משל המזומן והאשראי.
התאווה היא כמו אשראי - תהנה עכשיו כמה שתרצה, תגהץ ותקבל במיידי, אבל בטווח הארוך, בסוף החודש - תשלם בריבית (ובמקרה של התאווה, יום הפרעון אינו קבוע... מתי שבא לה בא הפרעון בדמות הסתרה, פיצול אישיות, פחד, כיבוי הנפש, ריקנות וכאב).
ההחלמה היא כמו מזומן. זה כבר סיפור אחר. זה לעבוד קשה ולחרוק שיניים ולקבל משכורת רק בסוף החודש. אבל איזה הבדל! הערך שיש לכסף עליו עבדתי הוא לא בר-השוואה בכלל לכסף של אשראי.
("חביב ממונן של הצדיקים עליהם, מפני שאינם פושטים ידיהם בגזל" - כשאתה עמל ומקבל בזכות - אתה מחובר לזה הרבה יותר. הכסף שקיבלתי כבן נוער על עבודת חופש היה הרבה יותר "שווה" בשבילי ממה שקיבלתי לבר מצווה).
והמשכורת בהחלט משתלמת. "אם השתדלנו בהתפתחותנו, נראה, עוד לפני שהגענו לחצי הדרך...".
אגב, נראה לי שהשלב שזונחים את השימוש החולני באשראי הוא רק כשמתחילים לחרוג את המסגרת...
