משהוא שאני מהרהר בו כל כך הרבה פעמים.

כאשר אדם סובל ממשהו הרי הוא מיד מקבל אמפתיה ואהבה מהסובבים אותו, מהחברים, משפחה וכו'. נכון, יש כאלה שאוהבים את זה יותר, וישנם כאלה שפחות. ויש כאלה שפעם ככה ופעם ככה.

אבל כשזה מגיע לנושא הזה שאנו עוסקים בו בפורום זה פשוט לא נורמלי. יש לי חברים מאוד קרובים ומאוד טובים ואני פשוט לא מעיז לספר להם את זה. ולמשפחה בוודאי שלא!  וזה ממש מרגיש לחשוב. זה הרי כל כך אנושי.

מה דעתכם?

קודם כל, ברור שאתה צודק.
דבר שני, אתה עד כדי כך צודק, עד שאוהבים לומר כאן בפורום שהבדידות היא אחת הסיבות, אתה שומע, ה-ס-י-ב-ו-ת להתמכרות (לא התוצאות:-),
התחושה שאני לבד, שבאמת, אבל באמת כולם היו עוזבים אותי אם הם רק היו יודעים עלי את מה שאני יודע על עצמי, גורמת לי לרצות לברוח, ולאן אני בורח - בדיוק למקום אותו אני כל כך שונא, לתאווה.
מה אפשר לעשות?
קודם כל, ברוך ה' בשביל זה יש פורום
דבר שני, יש קבוצות טלפוניות,
דבר שלישי, יש בתוך הקבוצות הטלפוניות קשרים אישיים שנוצרים (מכנים את זה בSA ספונסר, אבל זה לא צריך להישמע כל כך היררכי).
דבר אחרון, אם אתה נשוי, בבוא היום, כשתהיה מוכן ולאחר הדרכה מתאימה, תספר לאשתך, ותקבל ממנה מענה נרחב לתחושת הבדידות הנוראית הזו.

כיווני מחשבה
נתן

תודה נתן על הדברים. באמת רציתי כמה פעמים לכתוב על כך שחלק גדול בהחלמה הוא עצם הקבלה של החברים שמקבלים אותי כמו שאני, עם הנפילות, עם החסכים הרגשיים, עם הבעיות עם הכל. עצם הקבלה הזאת מפסיקה את הבדידות וממילא כבר חצי מהמחלה נעלמת. זאת כוחה של הקבוצה ושל החברים. כח גדול מאיתנו שיכול להביא אותנו לשפיות.

כן, אבל אחרי הכל הקשר כאן הוא וירטואלי.
אני סוג של אדם שב"ה התברכתי בחברים טובים וקרובים, ומשפחה חמה. אבל אני לא מעיז לדבר איתם על זה.
אם חס ושלום הייתה לי כל צרה אחרת אני בטוח שהייתי מקבל תמיכה עצומה.
זאת הרגשה שגורמת לי לפעמים לימים ארוכים להתרחק נפשית מחברים ותיקים שלי. וגם מבני משפחה.

מצד שני, קשה להאשים אותם. אולי היו תומכים בי אם היו יודעים...  אבל האמת בסוג הקהילה בה אנו חיים אין לי סיכוי לשרוד חברתית אם העניין ייצא החוצה.

לא יודע למה אתה אומר שהכל וירטואלי. אני כל יום נמצא בקבוצה בטלפון עם חברים חיים מאוד ומשתדל להגיע גם לקבוצות חיות שם אני גם נפגש עם חברים פנים אל פנים. בנוסף לכך, לא עובר יום שאני לא משוחח לפחות עם שניים שלושה חברים מהתכנית, אנשים אמיתיים מאוד שמקבלים אותי כמו שאני באופן מוחלט.

אגב, מהנסיון שלי, אלו שכן יודעים על המחלה שלי (אנשים לא מכורים) - קיבלו אותי בהבנה גדולה ובתמיכה מוחלטת.

גם על עצירות וכאבי בטן לא תמיד אפשר לספר לכולם. זהו טבע העולם.

לאידך, כן אפשר לספר על זה לרופא ולשוחח על כך עם חולים אחרים. גם בהחלמה שלנו יש עם מי לדבר. בשביל זה יש קבוצה, ספונסר וחברים.

עצירות וכאבי בטן לא משבש את החיים ברמה כזאת (אני ב"ה לא סובל מיזה אבל אני מתאר לעצמי). ובוודאי שאף אחד (כולל עצמך) לא יאשים אותך בכך שאתה סובל.
עצירות וכאבי בטן לא ירתיע אנשים מלתת לך מקום עבודה (הקשורה בענין רוחני).
עצירות וכאבי בטן לא תתן לאנשים ללחשש עליך בבית הכנסת.
ובוודאי זה לא יגרום למישהו ללחשש משהו שעלול להזיק לשידוך הילדים.

משא"כ בהתמכרות.

ואולי והלוואי שאני טועה ואנשים אכן יגלו רגישות והזדהות.

אוקיי, בא נאמר שאני מסכן ודפוק, האם זה יקדם אותי?

יש לי אפשרות להתמקד בכך שהקהילה שלי (אולי) לא תבין אותי, או אפשרות אחרת להתמקד בכך שיש לי המון חברים נפלאים שכן מבינים אותי ויודעים בדיוק מה עובר עליי. באיזה אפשרות אבחר?

אגב, החברים שלי מהתכנית הם חברים הרבה יותר טובים מהשכנים שלי והחברים מבית הכנסת. מה בדיוק יודעים עליי החברים מהחיים "הרגילים"? בערך כלום. מה יודעים עליי החברים הטובים שלי מהתכנית? הכל. אין לי סודות בפניהם. לא דברים משמחים ולא דברים עצובים.

מצטרף לדבריו של רזא (סוד יקירנו) לגמרי.

אגב, מחברים בחו"ל שנקיים שנים שמעתי שהם ברבות השנים מספרים על עצמם גם לחבריהם שלא מהתכנית,
וכן, גם למחותנים בהוה ובעתיד- ולא קורה להם שום דבר!!!

רק להיום היקר,

אני לא יודע אם יש בקרבנו כאלו שחיתנו או יחתנו בקרוב,
ולמרות שאיני מתבייש מאיש וכל מי שישאל אותי אני אומר לו שאני מכור,
לא נראה לי שזה חכם לגלות למחותנים שהמחותן מכור לתאווה.

זאת מהסיבה הפשוטה שלצערי, אנו עדיין חיים בחברה מאוד סטיגמטית !!!

אתה צודק, לא חשבתי שצריך להגיד לכולם- המציאות אצלם שונה קצת,
אך רק ללמוד מכך שהשד לא כזה גדול,
ולדעת שבד"כ אנשים מסוגלים להזדהות עם אדם שנמצא בפתרון.