miani כתב on 10 יולי 2012 19:52:
בס"ד
מצטרף לבקשתו של "סוד"
שומע את זה הרבה בפורום ולא מצליח להבין
כיצד נכנעים מה זה עושה
נועם תיאר את זה כעין "תפילה מיוחדת" אם הבנתי נכון :-\ :-\ :-\
אבל עוד לא הצלחתי לממש זאת בחיי
אצלי יש תחושה של מלחמה נצחית...
כרגע יש הרבה נצחונות בקרבות
אבל עדיין מרגיש כל יום מלחמות נסיונות התעוררות של התאווה ...
לפי מה שמתארים ה"כנועים" זה משהו בסגנון אחר לגמרי
הייתי רוצה להיות שם ... משוחרר מהיצר ... דבוק בה' מחובר וכו'
התוכלו לכוון אותי לשם? ????????????????????????.
ובכן, אני לא מתיימר להיות סמכות כלשהי בנושא. בפורום הזה יש גדולים ממני, שיוכלו לתת באור יותר נרחב. בנוסף, יש את שיטת 12 הצעדים, וממה שהבנתי שם לומדים את היישום היותר מלא של המושג הזה והטמעתו בחיים. ובכל זאת, אגיד בקצרה איך זה מתייחס אלי, כאחד שלא פוסע בדרך הצעדים.
כל חיי (בן 29) הייתה המלחמה ביצר דבר קיים ומתגלגל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אך תמיד שם. ואם לא ממש שם (כמו תקופות ארוכות של נקיות שהיו לי) אז המלחמה הייתה ממתינה בסיבוב. נופל וקם, נופל וקם. לאחר הולדת הבן הבכור שלי לפני כחודשיים, הייתי באורות מאוד גדולים, והחלטתי שאני עומד להשתנות. באמת רציתי לגלוש על גל הטהרה הזה ששטף אותנו, ושהגיע לשיא בכניסתו לבריתו של אבינו אברהם. כמה ימים אחרי זה נפלתי. והרגשתי שהגעתי לתחתית כלשהי עם עצמי. הבנתי שמשהו באמת לא בסדר איתי. הבנתי שמשהו חייב להשתנות בגישה שלי כלפי העניין הזה שקיים בי. באמת הרגשתי חולי כלשהו.
מבחינתי, הכניעה הראשונית קרתה ברגע שבו הבנתי שאני חסר אונים אל מול התאווה הזו. ולהבנה זו הגעתי כמה ימים אחרי שהתחלתי לבקר כאן, אחרי אותה נפילה. זה היה משהו שלא ממש חשבתי עליו אי פעם. לא ככה, בכל אופן. הרי תמיד למדנו שהיצר הוא עניין עליו צריך להתגבר! מה פתאום לוותר?
אך אמרתי לעצמי ששום דבר שניסיתי לא עזר עד כה - תפילות, זעקות, התבודדות ביערות הכי נפלאים, לימוד, צומות, ימי כיפור אדירים משברי ים, נדרים ושבועות למיניהם, טבילות - כלום. תמיד הייתי חוזר לתאווה בדרך זו או אחרת. אז החלטתי לתת לעניין הזה הזדמנות. בבוקר אחרי הפעם האחרונה שנפלתי (נקי 41 יום, תודה ליה) התחלתי את היום עם תפילה שבה התוודיתי בקול כי אין לי שליטה על עצמי ושאני במצוקה. עד כאן זה בנוהל. כולנו היינו שם. כולנו אמרנו את המילים האלה מתישהו. אך הפעם החידוש היה שבמקום להגיד: "אנא השם, תן לי כח להילחם ביצר", ביקשתי "אנא השם, עזור לי להיכנע מולך ולוותר על המלחמה. היצר הזה גדול יותר ממני, חזק ממני, ואין לי שום סיכוי להביס אותו או להימלט ממנו. עזור לי לברוח אליך ולמסור את עצמי בידך." וכך אני ממשיך להתפלל כשאני מתחיל את היום או ניצב מול משהו שגורם למחשבה שלי לסטות טיפה. אני ממשיך להזכיר לעצמי שזו לא דרך לאנשהו. זה האנשהו עצמו. זה לא משהו זמני, אלא זה דבר קבוע. ולמרות שאני רשום בטבלה של 90 יום, הדבר הזה שאני מעוניין לאמץ - הכניעה - זה משהו לכל החיים.
רק להיום, סור מרע ועשה טוב. זו בגדול המחשבה שמובילה אותי כרגע. אני עדיין נתקל בקשיים כמובן, ואני מקבל את העובדה שיש מצב שאשאר בקשיים כל חיי. הלילה, לאחר שפרצו לאתר ולא יכולתי להיכנס, תקפה אותי מחשבה של חטא. נשארתי עם המחשבה מספר שניות מעטות, וישר אמרתי לעצמי בקול משהו בסגנון של "כן, זה יהיה טוב. אבל אני מוותר על זה." כי באמת, כך הגוף חושב כשהתאווה מתחילה את פעולתה. אדם נהיה פתאום משוכנע שטוב זה רע ורע זה טוב, רק תנו לי מנה. זה יהיה נפלא. זה יהיה סבבה. אף אחד לא חולק על זה - אבל אני מוותר. זה גדול ממני. בהרבה. ואין לי שום סיבה להתחיל שוב מחדש. אני לא מעוניין לגבור על שום יצר, ולא רוצה להילחם אפילו קרב אחד קטן. אני רק רוצה נקיות וטהרה להיום. וזה יקרה אך ורק אם לא אתעמת עם היצר. כיון שאם אתעמת איתו - הרי אני במגרש שלו, ואין אף אחד שיבטיח לי שאנצח. הייתי כבר בסרט הזה אינספור פעמים. אך אם אני מוותר על המלחמה לכתחילה - אם אני אומר לאלהים "שמע, אני לא מעוניין להילחם. אני רק רוצה בקרבתך" - זה עוזר לבסס את סדר עולמו הפנימי של האדם, וכך הוא מצליח לברר לעצמו מה באמת חשוב לו ואיך הוא יכול להשתנות לטובה.
איך שאני מרגיש כרגע - היצר ממש לא נעלם. ממש לא. הוא עושה את העבודה שלו יופי. אני זה שחייב לעבור את השינוי, כדי שלא אבוא עוד לידי מלחמה.
אלה מחשבות אקראיות שהיו לי בנושא. אף אחד לא יכול להבטיח לי שלא אפול שוב. ברור. אבל כרגע, עם כל "רק להיום" שעובר, אני מרגיש יותר מוכן לקבל. יחד עם זאת, אני יודע שהיצר הוא ערמומי, שהמציאות עדיין מאד מסוכנת, ושאני חייב להיות ערני לכך.
