בס"ד .
רציתי לשתף , כחבר חדש, מספר מחשבות ותהיות שהניסיון הרב שלי בשנים ובעיקר בצלקות מלווה אותי במלחמה הארורה הזו.
1. בדידות והתמכרות .
ההתמכרות והבדידות מזינות זו את זו . לא רק מפני שטבעה של ההתמכרות היא הסתרה , הדחקה ובריחה ממשיים ורגשיים , אלא בעיקר מפני ההרגשה החריפה שאיני רגיל , שיצאתי מן הסדר החברתי ולמעשה אני מחלק את העולם ל-"הם" , הנורמלים , הצוחקים , הבריאים בנפשם וגופם , ו"לי" , החולה, הסוטה חברתית , המבודד . כך אני בעצמי מייצר אמונה המצדיקה את היותי מבודד . עצם הבידוד , מצדו , חוסם את התקווה שבלהתחבר , ליצור קשר אנושי משמעותי , כנה, נקי . כך אני חי חיים כפולים. כפולים ממש בזמן ובמרחב שאני נאלץ לפנות , אך בעיקר כפולים בלב . זו טרגדיה אירונית, שאני, הזקוק יותר מכל לחיבור , לשיתוף , מוצא את עצמי נאבק יותר ויותר על מנת ליצור קשרים כאלו .
למזלי, לא תמיד קל לברוח מקשר משמעותי עם אשתי והילדים , עם הוריי ובני משפחתי. ההתמכרות לא יכולה לשכוח בלב חם ואהוב .
2. מסווה והתכרות .
אני כותב לא כמדען , ועל כן אין לי איזו הצדקה לחוויות שאני מתאר מלבד עצם חוויתי אותן .
כתבתי שאני זקוק לחיבור , שהמאפיין המשמעותי עבורי בכל התקופה הזו היא של חוסר תחושת אינטימיות עם מישהו אחר. קושי ביכולת להתקרב ולייצר תחושה כזו . שמתי לב שלא מדובר רק בקשרים אנושיים אלא גם בסוגים אחרים של חיבור.
התיאור הכי ממצה שאני יכול להעביר הוא של חיים תחת ערפל , תחת מסווה המונח על הפנים. כביכול כל הכישורים שלי התכנסו פנימה : להתחבר לעולמות של ידע - היכולת לחשוב במתינות, בעיון ,ברצינות - נפגם . אמפתיה - היכולת להרגיש את כאבו של אדם אחר , קרוב או רחוק , נעשה מטושטש.
למעשה , עצם היכולת להרגיש נעשית מעורפלת , הרגשות לא נחווים עד תום , אלא מגששים , מתקיימים בשטחיות ללא עומק .
אני כבר מתקשה לזכור זמן שהתרגשתי באמת ואני יודע בדיוק מדוע ואם בכלל יש קשר.
אך אם יש מה שנקרא 'חכמת הלב' הרי שהיא זועקת לי שההתמכרות שלי נוגעת בנימים הכי דקיקים של נפשי, במקום שבו הנפש פועמת . ולוואי שסוף הטובה לבוא .
תודה למי שקרא ותודה על האפשרות לשתף (...) בין אם יש מי שקורא ובין אם לא .
