הבה נתבונן בספור התורה על יוסף הצדיק
יש משבר קשה יותר ממשבריו של יוסף הצדיק? נער - בן זקונים חכם ויפה תאר, יתום מאמו, קשור לאביו בכל נפשו, באים אחיו - מנתקים אותו מבית אביו במחשבה להרגו, בחסד וברחמים בטלו ממנו את גזרת המות ומכרוהו לישמעאלים, לאנשים גסים ריקים ופוחזים, ואליהם צריך להתלוות נער עדין וחכם.
לאחר מכן נמכר הוא לפוטיפר בתור ''נער עברי עבד'', מי שהיה עד עכשו נער מפנק על ברכי אביו מעתה עבודתו עבד שפל - ''עברי עבד''
יוסף לא האמין לחזר אי פעם לראות את אביו ואחיו שוב, ומסתמא חשב לעצמו זהו, כאן אחיה כאן אמות וכאן אקבר
ובזמן משבר שכזה, בא עליו הגרוע מן הכל, נסיון הגויה - אשת פוטיפר, בנסיונות ופתויים וגרויים, בגדים שלבשה שחרית לא לבשה ערבית, בגדים שלבשה ערבית לא לבשה שחרית, וכך שנה שלמה - יום יום, פתויים וגרויים לעברה
ובנוסף לכך השתמשה באיומים נוראים אם לא תשמע לי אשימך בבית האסורים, ענה לה יוסף - ה' מתיר אסורים, אכופף קומתך - ה' זוקף כפופים. ויוסף הצדיק כגבור בגבורתו - ממאן בכל תקף מלשמע לה, לא מנסה להתפרק ממשברו הנורא ולהשיג קצת הקלה מדרך הנוגדת את התורה, וזה עדין לא הסוף !
אשת פוטיפר מעלילה עליו עלילה, ועל כך יושב הוא בבית הסהר 12 שנה, ומובא במדרש שגם לבית הסהר באה אליו אשת פוטיפר לפתותו לעברה, ובהבטחה שבכך תוציאו מבית האסורים, ויוסף שוב ממאן בכל תקף להושע בדרך טמאה, וממתין בסבלנות להושע בדרך ההשגחה העליונה.
ובמה זכה על המתנתו?
חכמה נפ אה - שבא המ אך גבריא ו מדו כ השבעים שפות, ולמחרת עמד לפני פרעה וזכה למלך במצרים שמונים שנה מגיל שלשים עד מאה ועשר.
וכמבאר במדרש: היד שלא עברה עברה - ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף. הצואר שלא התכופף לעברה נתן עליו רביד זהב, הירכים שלא חטאו הרכבו על מרכבת המשנה. ובזכות ששלט ביצרו זכה לשלט בכל ארץ מצרים. ''ויוסף הוא המשביר לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו''. ומובא במדרש, שכפאם יוסף למול את עצמם כתנאי לקבלת מזון.
זהו שכרו של הסבלן והממתין לקבל ישועתו רק בדרך קדשה ולא ממהר לקבל פרקנו גם על חשבון תורה ומצות
אמרו חכמינו זכרונם לברכה: אין מתרפאין לא בעבודה זרה ולא בגלוי עריות. פשט דברי חכמינו זכרונם לברכה שזהו אסור, כלומר אסור להתרפאות בעבודה זרה וגלוי עריות.
אולם פשט נוסף בדברי חכמינו זכרונם לברכה ''אין מתרפאין'' - לא תועיל הרפואה שמתרפא אדם בעבודה זרה וגלוי עריות, והגם שלמראית עין רואה ישועה מידית זהו רק לצרך הנסיון והמבחן, אולם בודאי שרפואתו לא תהא בכך. וזהו כח הרע, להראות ישועות קרובות וזולות, ובכונה נתן רשות לכח הרע לפתר בעיות מידית, כביכול, כדי למשך ברשתו נפשות ולהחטיאם.
כלל גדול, דבר יקר ערך אינו קל להשיגו, תרופה בדוקה ויסודית קשה להשיגה כי רפואתה היא נצחית ואמתית ולהשיגה צריך להמתין ולסבל, להשיג את הישועה דרך אבינו אב הרחמים שישועתו אמתית ללא תוצאות שליליות מצד אחר אלא ישועה מכל הכוונים, לכך צריך להמתין ולסבל.
בזכות יוסף... !
מובא בזהר הקדוש, יוסף הצדיק בנסיונו עם אשת פוטיפר, זכה לעצמו וזכה לכל בחורי ישראל לעמד בנסיונות ערות הארץ - מצרים - אנשים שטופי הזמה. וכמו כן שרה אמנו בקדשתה עם פרעה ואבימלך שברה את קלפת מצרים מנשות ישראל.
וכך מתאר המדרש את נסיונו של יוסף הצדיק (בראשית רבה פרשה פז)
''ויהי כדברה אל יוסף יום יום'' פתוייה של אשת פוטיפר ליוסף היו יום יום, בגדים שהיתה לובשת בשחרית לא לבשתם ערבית אלא היתה מתיפה לפניו ומחליפה בגדיה המפארים כיאות לאשת שר במצרים כמה פעמים ביום. ולא שמע אליה יוסף ולא נתפתה לגרוייה. ולא רק באפני גרוי השתמשה אלא גם באמצעי איום.
וכה אמרה לו: אם אינך שומע לי אני עושקת אותך. ענה לה יוסף: ה' עושה משפט לעשוקים. אמרה לו: אני אחתך אותך מפרנסתך. ענה לה: ה' נותן לחם לרעבים. אמרה לו: אני אאסר אותך בבית האסורים. ענה לה: ה' מתיר אסורים. אמרה לו: אני אכפף קומתך. אמר לה: ה' זוקף כפופים. אמרה לו: אני מסמאה את עיניך. אמר לה: ה' פוקח עורים.
ולא עוד אלא היתה נותנת כלי ברזל על צוארו כדי שירים עיניו להסתכל בה, ולא היה מסכים יוסף הצדיק להביט בה, ויוסף היה בחור בן שבע עשרה שנה יפה תאר, ובפרט במצב של משבר נורא מגרש וזרוק מבני משפחתו, בודד בארץ נכריה נתון לחסדם של אחרים, שבדרך כלל אדם במצב כזה מאבד את כל עמדתו, ומתפתה לכל סכוי להטבת מצבו ושיהיה מה שיהיה, ואלו יוסף הצדיק שמר אמונים לאביו ולבוראו ולא חטא, ואף שעלה לו כל זה ב- 12 שנים בית סהר החזיק מעמד בצדקותו ובישרו.
ואומר הזהר הקדוש, ידעה חכמתו יתברך של הבורא שיצטרכו ישראל לגלות למצרים, ערות הארץ, אנשים שטופי זמה, ויהיו להם נסיונות קשים מאד מקלפת הזנות הנוראה שהשתלטה במצרים, ולכן הקדים הקדוש ברוך הוא להוריד את יוסף בחור בן שבע עשרה שנה שיצרו חם כתנור, והטיל עליו נסיונות קשים אלו לשבר קלפת הזנות שבמצרים כדי שיהא קל לבני ישראל להתמודד עם אותה קלפה כשירדו לשם, ובזכות יוסף הצדיק וגבורתו על יצרו הקל מבני ישראל את נסיונם ונשארו כלם בקדשה ולא התערבו בגויים ולא למדו מעשיהם.
למדנו מכאן:
בחור, שחזק מלהתפתות ברבוי הנסיונות הסובבים אותו, אשה, צנועה בתוך חברה זולה ופרוצה, ועומדת נאמנת על צניעותה וכשרותה, נותנים כח לאחיהם ואחיותיהם גם כן לעמד בנסיונות הזמן.
ואם כן בחור שהוא בבחינת ''רוק בכרך ואינו חוטא'', שזה אחד מאלה שהבורא משתבח ומתפאר בהם בכל יום, רוק - פנוי ודר בעיר הומיה מאנשים אנשים, נתון לפתויים וגרויים ובכל זאת לא חוטא, בכל יום הקדוש ברוך הוא מתגאה בו בכל הפמליא שלו, וכמו כן בבחורה שנתונה לפתויים ולפעמים ללעג וקלס של הסובבים אותה ובכל זאת נאמנת למסרת התורה למסרת אבותינו ואמותינו הקדושות, ושומרת על עצמה בכל כחה, ומרבה בתפלה ובתחנונים לבוראה יום יום שיצילנה מן החטא.
הרי אלו נותנים כח ליתר בחורי ובחורות ישראל להתמודד עם קשייהם ונסיונותיהם.
אם מחר בחור אי שם או בחורה אי שם מתחזקים ומרגישים כח מיחד להתמודד בנסיונות שתקפו אותם, הרי זה בזכות אותו הבחור או הבחורה שעומדים בכל עז ומתחזקים, כי הרי בכך המה שוברים את כח הטמאה קלפת הזנות מן העולם, ונותנים כח ויכלת לאחיהם לנצח את יצרם.
ואם כן באפס מעשה - בלי לרוץ להחזיר בתשובהי בלי לטרח, אלא רק בהתגברותם על הרע המה זוכים לגרף יהלומים, להציל נפשות יקרות מישראל מטמאת הזנות לבל יוכלו לנעץ צפרניהם בנשמותיהם הקדושות.
ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה (לט, טו)
נסיון יוסף
וכן כתוב עוד: ''ותנח בגדו אצלה עד בוא אדניו וגו' ויהי כהרימי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס החוצה''.
ויש להבין:
למה כשברח ממנה יוסף וראתה שלא יכלה לו הלכה וצעקה: ''ראו הביא לנו איש וגו' לשכב עמי ואקרא בקול גדול'', מה חשבה להרויח בזה שתצער אותו בהאשמה זו? ועוד משמע מהכתוב כאלו הביאה ראיה לדבריה שבגדו מנח אצלה שכמה פעמים הזכירה זאת שהניח בגדו אצלה ונס, ובפרט ממה שכתוב ''ותנח בגדו אצלה עד בוא אדניו'', ולכאורה מה זה יתן ראיה לדבריה, אדרבא זה ראיה שהיא תפסתו בבגדו והוא נס?
ואפשר שכונתה היתה כך, שהיא חששה תכף כשנס יוסף החוצה שיצעק מה שהיא עשתה לו שרצתה לאנסו, ולכן תכף היא הקדימתו כדי שכבר לא יהיה מקום לטענתו ולא יאמינו לו, וחששה ממה שבגדו בידה ואפשר שיחשדו בה שהיא תפסתו, ולכן אמרה: וינח בגדו אצלי, שהוא בכונה פשט בגדו ושם אצלי כדי שיחשבו שאני תפסתיו בכח והוא ברח, ועוד נתכונה לומר שהוא פשט בגדו כדי לאנסה, ומה שכשנס לא לקחו עמו זה בגלל שיחשבו שאני אנסתיו. וזהו שאומר: ''ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס החוצה ותקרא לאנשי ביתה'' וגו', משמע שכל מה שקראה לאנשי ביתה זה בגלל ויהי בראותה כי הניח בגדו אצלה, והינו שחששה שבזה שבגדו אצלה יטען שהיא אנסתו, ולכן תכף אמרה: ''ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא ויעזב בגדו'' וגו', בכונה עזב בגדו כאן כדי לטען שאני אנסתי אותו וגם נתכונה שמתחלה פשט בגדו לאנסה, וכשנס לא לקחו עמו אלא השאירו שם אצלה בכונה לטען כנ''ל שהיא אנסה אותו, וזהו: ''ויהי כהרימי קולי ויעזב בגדו'' וגו', הינו לא לקחהו עמו לאחר שפשטו.
ונראה לישב למה יוסף לא דבר לאדונו משך כל הזמן שהיתה אשת אדונו מפתה אותו לדבר עברה, והיה אומר לאדונו מה שאשתו מציקה לו בפתוייה וכך היה מקדים רפואה למכה? ואפשר שיוסף הצדיק לא רצה לעשות מחלקת בין אדונו לאשת אדונו, שודאי דבר זה היה גורם למחלקת גדולה ביניהם, ולכן כל זמן שלא היה צרך מיחד לא אמר לאדונו כלום, ועוד יותר גם לאחר מכן לא ספר לאדונו שאשתו עשתה ערמומיות אלא משמע מהכתוב ששתק ולא ענה כלום.
העולה לנו מפרסום התורה את גבורתו וקדשתו של יוסף הצדיק ללמד הכיצד אין שום כח בעולם של טמאה על כל כחותיו כשוריו ואמצעיו לנצח רצון קדשה של איש יהודי, והדבר נאמר הן על הכלל בנס החשמונאים שלא עמד לאותם יונים כחם וממשלתם וכל אמצעיהם מלהדיח את עם ישראל מהתורה, וכמו כן הדברים אמורים לכל פרט ופרט מישראל, נלמד מיוסף הצדיק נער עברי עבד וקמה נגדו שרה וחשובה אשת פוטיפר, באיומים ובפתויים וכלום לא עמד נגד רצונו הקדוש של יוסף הצדיק ובמעט כחו הדף את כל כח הסטרא אחרא. וזה למוד גדול בשבילנו.
ובזה אפשר להבין את צער הגמרא בפטירתו של רבי יוחנן שהיה יפה תאר מאד ודמות דיוקנו זיוו וזהרו כיעקב אבינו עד שכשנפטר אמרו עליו ''חבל על האי שופרא דבלי בעפרא'', והוא תמוה מה יש לבכות על היפי החיצוני שהולך לעפר, אלא, מוסר גדול היה מלמד רבי יוחנן בחייו לכל רואהו, היאך יפה כמותו נטה לבו לתורה ויראת שמים ולא נתפתה ליצרו, ומציאותו היתה מוסר חי לכל בני דורו לנצח יצרם, ולכן בכו עליו ''וי להאי שופרא דבלי בעפרא''.
