פרק ב: כך הם החיים בניסי ניסים של אבא אוהב - חיים מאושרים וחיים רוחניים מבורכים, והרוח שבקרבי חיה ונושמת.
אבל לא כך רצה אבא אוהב, הוא ריחם עליי - האדם האומלל והמסכן, הוא ריחם על הנשמה המתה שלי, הוא ריחם על הרוח שלי, הוא ריחם על בן אהוב שאיבד את הדרך, על הבן שלא מוצא את דרכו ולא יודע את נפשו. הוא רוצה להיות מישהו אחר ורוצה לחיות אחרת, אבל הוא לא יכול ולא מצליח, הוא חסר אונים מול התאווה, וחסר אונים מול החיים שלו, חסר אונים מול הרגשות שלו. הוא בכלל לא יודע מה הוא צריך לעשות בשביל שיקרה אחרת. הוא ניסה הרבה מאד דברים בשביל להפסיק להשתמש אבל שום דבר לא עזר לו מאומה.
ובחסדי ה' אבא אוהב הביא אותי בניסים מופלאים לתוכנית, שכבר כתבתי על כך כאן כמה וכמה פעמים בראשי פרקים, אבל מי שיודע בדיוק מה היה שם אינו יכול שלא לראות בחוש איך אלוקים העיף אותי לתוכנית, זה היה פשוט מדהים. ובעיקר זה היה איפכא מסתברא. בקיצור נס יציאת מצרים בחודש ניסן בשנת תשע"ה.
ואלוקים לא עזבני, הוא נתן לי דרך החברים והקבוצות, וע"י עבודת הצעדים לדעת את הדרך איך להתחבר אליו ואיך להתקרב אליו. וזכיתי בנס ובמתנה של אלוקים לעלות על דרך, לזכות לנקיות ולזכות לחיים שלווים ורגועים. שינוי גישה גדול התחיל להיות בחיים שלי, השתנתה הגישה שלי מול התאווה, והגישה שלי מול החיים, ומול כל קורות החיים. וכן כל ההתנהגות שלי מול אנשים ומול הרצונות שלי השתנתה, התחלתי לעבוד על הפגמי אופי שלי ולשחרר עוד קצת ועוד קצת. זה מדהים. אני אדם אחר היום. ובאסירות תודה שגם אנשים בסביבה שלי שלא יודעים כלל שאני עובד צעדים ושאני מתמודד עם משהו מסויים, אמרו לי שקרה אצלי משהו. וקיבלתי הרבה הרבה שלוה, והשלוה שקיבלתי אינה כי המציאות השתנתה, אלא כי הגישה שלי לדברים השתנתה. כשאני אומר היום שלווה הכוונה היא שאני מקבל את הדברים שקורים, ולמרות שזה נראה לא טוב, אבל אני מקבל שזהו רצונו של אלוקים ואני ממשיך לחיות בשלווה. כי שום דבר בעולמו של אלוקים לא קורה בטעות.
וכך עוד יום ועוד יום המשכתי לעשות את הפעולות ולעבוד את הצעדים, וכך החיים שלי התחילו להתרומם, בהתחלה לא רואים כלום, ולא היה לי מושג מה יהיה ההמשך, אבל המשכתי לצעוד לאלוקים בדרך הזאת, כי ראיתי את האחרים שהלכו בדרך הזאת קודם.
ומעתה הרוח שלי כבר לא מתה כלל, התחלתי לחיות חיים מאושרים ומוארים, והנשמה פעילה מאד חיה ואפי' בועטת, כן, היא בועטת משמחה ומאושר, בגיל 22 הנשמה התחילה לתפקד, והרוח רוקדת משמחה ומאושר.
אבל עדיין המשיכו הפחדים, הרי כשהגעתי לתוכנית התחלתי יותר להכיר את עצמי, וראיתי בכנות את המחלה שלי ואת כל השימושים המטורפים והמטומטמים שלי, אז תהיה אשה שתסכים להתחתן עם חולה ומשוגע כמותי? ועדיין גם לא ידעתי האם אוכל ללמוד נורמלי מתי שהוא? עדיין היה לי מאד קשה ללמוד ולא הצלחתי להתמקד בזה. לא היה לי קל. עברה עליי תקופה ארוכה מאד עם הרבה פחדים והרבה חוסר ודאות לגבי המשך החיים? מה יהיה איתי? איך ייראה הבית שלי? איך תראה המשפחה שלי? האוכל לחיות נורמלי? היתכן שיהיו לי חיים נורמליים ושפויים? האם באמת אהיה נשוי לאשה רגילה ויהיו לי ילדים ומשפחה כרגיל?
אבל כבר למדתי למסור את החיים שלי לאבא אוהב (יורדים לי כעת דמעות, כשאני כותב על המסירה לאבא אוהב), ושוב ושוב בסיוע וביחד עם החברים היקרים מסרתי את הפחדים שלי לאבא אוהב, והמשכתי להתמקד בחלק שלי, ולנסות לדעת מה אלוקים רוצה שאעשה, ואת מה שמעבר לכך מסרתי אליו, אני עשיתי את הפעולות ואת התוצאות מסרתי לאלוקים. וזה שוב ושוב שחרר אותי, ושוב ושוב קיבלתי עוד פעם שלווה, והמשכתי להתמקד בפעולה הנכונה הבאה. אני זוכר גם שהספונסר עודד אותי ואמר לי אז כמה וכמה פעמים, אלוקים מעביר אותך בדרך שהרבה חברים אחרים לא עברו בה, בשביל שיהיה לך את הנסיון ותחווה את הנסים הגדולים ותוכל להעביר אותם הלאה לחברים אחרים.
[size=4][אני מפסיק כרגע לכתוב, כי ב"ה הילדים התעוררו אחר שינת הלילה, וצריך כעת לעזור בבית.[/size]
טוב, אז סיימתי לעת עתה לטפל בילדים, ואני חוזר למחשב לכתוב].
אחרי תקופה ארוכה של נקיות ומפוקחות, ומתנות גדולות שקיבלתי, וכן הרבה שינוי גישה ועבודה על הפגמי אופי, זכיתי להיפגש עם אשתי היקרה, וב"ה לאחר פגישות מועטות התארסנו. גם שם קרו הרבה ניסים גדולים ומיוחדים. ואחרי כמה חודשים התחתנו.
וואהו, מדהים. מי היה מאמין. התחתנתי עם אשה מקסימה יותר ממה שחשבתי, והתחלתי לחיות חיי נישואין מדהימים, עם נוכחות מירבית בבית, הן נוכחות פיזית והן נוכחות של הרוח שלי והנשמה שלי. לא, זה לא מה שהיה אמור להיות על פי דרך הטבע. כעת אני כבר לא בורח לתאווה, ואני לא בורח מהחיים שלי. ולא רק כך, אלא אני יכול ליהנות ולחוות את המציאות האמיתית של החיים, וכל דבר ודבר שקורה לנו אנו חווים ביחד. גם כשאנו יוצאים לקניות פשוטות אנו מאד נהנים וחווים.
וכחודש וחצי אחרי החתונה התחלתי ללמוד בכולל, ולא הצלחתי להכיר את עצמי. הייתי מישהו אחר, ישבתי ליד הגמרא ולמדתי, ובנוסף לכך כתבתי עוד ועוד חידו"ת, ובנסיעות לכולל הלוך וחזור שהיו באותה תקופה מעיר לעיר, ישבתי וכתבתי עוד ועוד (כתבתי במחשב בלי שום סינון וחסימה, עם יכולת להתחבר לווי פיי ללא שום סינון ישר לפורנו ודומיו, וזה היה משאת נפשי קודם שהגעתי לתוכנית, אבל בחסדי ה' זה לא קרה אפילו פעם אחת, מכוחו ולא מכוחי). זה אני? זה אותו אחד שבכל תחילת זמן כתב כמה שורות של חידושי תורה, וזהו???? זה הגיוני? זה נורמלי? לי זה לא נראה הגיוני בכלל. אבא, תודה לך. לא, זה לא מספיק מה שאני כותב לך תודה ומה שאני אומר תודה. אני מאמין שההודאה הכי טובה שלי אליך יכולה להיות רק כאשר אמשיך הלאה להעביר את הדרך שקיבלתי, ולעזור לאחרים לקבל גם הם את המתנות האדירות הללו, ולראות את האהבה הגדולה שלך לכל אחד באשר הוא, ולתת תקוה על ידי סיפור הניסים הגדולים שאתה עושה לי.
ובחסדי ה' זכינו ללידה של הבן הבכור שלנו, שנולד חודשיים לפני הזמן, ובשל כך הוא היה צריך לשהות כשבועיים בפגייה. זה מדהים. אלוקים נותן לי נקיות, נותן לי אשה וזוגיות מופלאה, וזה לא נעצר. כעת הוא מביא לי גם ילדים. תינוק קטנטן בפגייה שבחסדי ה' נשאר גם רק למעקב למשך שבועיים ותו לא. ולמרות שנפלנו לכך בלי התראה מראש, וכן באותם ימים הייתי עסוק מאד בהעברת דירה וקניית ריהוט ומכשירי חשמל לבית, בכל אופן השלוה עטפה אותי, ושמחה ורוממות ליוו אותי.
התינוק השתחרר מהפגייה, ואנחנו מאושרים ושמחים. ואני בתוך תוכי עוד יותר שמח, מי היה מאמין שאוכל להקים משפחה, ושאוכל להיות אבא. מי היה מאמין שאוכל לנסוע כל יום לפגייה ולשהות שם שעות רבות עם הבן שלי, ולהיות איתו ורק איתו. ויותר אני לא צריך להיות עם התאווה שסביבי או סתם לברוח מהמציאות המבלבלת הזו של הלידה והפגייה, ביחד עם מעבר דירה באותם ימים ממש, ועוד ועוד דברים. עוד נסים מדהימים וגדולים של אבא אוהב.
וכך ממשיכים להם החיים, עם ניסים גדולים ורבים כל יום. אני ממשיך בכולל, ובס"ד אנחנו מגדלים את בנינו בכורינו, והחיים שלנו מדהימים ביותר. אשתי זכתה בבעל ולא באדם מנותק וחולני, ואני זכיתי באשתי, וגם זכיתי בעצמי. זכיתי בחיים. ושוב, תודה לך אבא אוהב.
אחרי תקופה נולדה לנו ביתינו היקרה, והחיים שלנו ממשיכים בצלו של אלוקים, אנחנו שמחים וחווים את הכל, ואני ואשתי מודים כל יום לה' על הילדים הנפלאים ועל החיים שלנו ביחד, ועל כל הטובות שקורות איתנו.
המשך יבוא.
