יום שישי.
ריח של בישולים באוויר,
אווירה כייפית של בית.
ברקע נשמע בבית פיוטים של שבת קודש.
אה.
הייליגער שאבעהס.
אני יוצא רגע לסיגריה במרפסת,
והופ.
הנה היא.
ממש מולי.
השכנה יצאה גם היא בדיוק לעשן.
אוףף.
אני סה"כ בתקופה טובה.
כבר 9 ימים נקי.
מחקתי לא מזמן מאגר פורנו שהיה לי,
אני ב"ה גר בשכונה חרדית,
כך שאני אפילו מצליח להיזהר בשמירת העיניים..
כולי ברגשות קודש של ערב שבת
והנה היא.
הפנטזיה שלי.
מולי.
עומדת במרפסת שמול ביתי.
5 מטר.
עם מכנס קצר וצמוד
גופיה קצרצרה
עומדת בפוזה שלה מעשנת סיגריה.
אוף.
איזה באסה.
אבל זה מה יש.
חוזר הביתה.
מנסה לשכוח ממנה.
ולחזור לאווירה של הבית. של ערב שבת קודש.
טוב..
כבר שכחתי.
מגיע לבית הכנסת,
מתיישב במקום.
שר לכה דודי עם כל הכוונה.
באמת.
שר מכל ליבי "התנערי מעפר קומי.. לבשי בגדי תפארתך...."
איזה התעלות.
הנה. מגיעה לה תפילת ערבית של ליל שבת.
שבת קודש.
בהפסקה שבין מנחה לערבית אני מספיק לקרוא את שיר השירים
להתמלא קצת בכיסופים.
כיסופים לדוד האהוב.
לאבא שבשמיים.
לקדושה.
לטהרה.
אה..
הנה הגיע זמן ערבית.
החזן מסלסל בקולו במנגינה "ברכו את ה המבורך"
ואני קם.. כורע כל כולי "ברוך ה המבורך"
איייי.
אחחחח.
מה????
היא הגיעה?
כן.
הנה היא.
אני שומע את קולה מאחוריי ממש.
בספסל מאחוריי היא יושבת.
אני שומע אותה מפזמת לעצמה
"א-ל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד"
אייי..
היא הגיעה.
השכנה כאן.
לא השכינה. השכנה. זאת מהבניין ליד. הפנטזיה שלי.
ממש כאן.
מאחוריי.
אני שומע אותה.
אני מזהה בבירור את הקול שלה.
זה הקול של חיים.
חיים.
הפנטזיה שלי.
אני מנסה להתעלם.
מנסה להמשיך להתפלל.
לאחוז עוד קצת ברגשות הנעלים.
אבל לא.
אני שומע את קולה.
קולה של השכנה שלי.
אוף.
אני לא יכול.
דיייייייייייייי
דייייייייייייייייייי!!!!!!!!
מנסה לכווין, להתפלל, אפילו רק לומר את המילים
אבל כמו תמיד
זה גדול עליי.
רבש"ע!!!
אני יכול לשמור את העיניים!
לא הולך לת"א! לא הולך לקניון! לא הולך לחופים מעורבים!
אבל פה???
בבית הכנסת?
ממש מאחוריי?
אוף.
איזה באסה.
ונגמרת התפילה.
והיא ניגשת אליי,
השכנה מאחורה.
כן..
חיים ניגש אליי עם חיוך רחב, מושיט יד,
"גוט שאהבעהס!"
ואני מושיט לה בחזרה.
נוגע בפנטזיה שרק אתמול דמיינתי עליו.
גוט שאבעהס חיים!
"גוט שאהבעס קובי.." הוא משיב לי בחזרה
עם החיוך שדמיינתי עליו כל כך הרבה.
אבל אוף.
אני עדיין בבית הכנסת!
רבונו של עולם! אני מטר וחצי מארון הקודש
והשכנה שלי.
הפנטזיה שלי.
עומדת מולי.
עם כובע וחליפה. עם חיוך רחב וכיייפי.
ואני לוחץ לה את היד.
והראש שלי..
אוייי.
הראש שלי.
נמצא אי שם בפנטזיה מלוכלכת.
אוף.
כמה אני יכול?
ואני צועד חזרה הביתה.
הראש עפוף במחשבות.
ודמיונות.
ועוד מחשבות.
אני מתיישב על הכיסא בבית.
הכל כל כך קסום.
אשתי היקרה. ילדיי יושבים סביב לשולחן
והגדול כבר יודע לשיר איתי "אשת חיל"
והושלחן ערוך במלא כל טוב.
אבל הראש שלי.
אייי.
הראש שלי.
נמצא עם השכנה.
עם הפנטזיה.
עם חיים.
אינלי כח.
באמת.
ועולים פתאום כל כך הרבה זכרונות.
כל כך הרבה רגשות.
אויי.
הראש מוצף.
אשתי היקרה מנסה לשאול אותי
האם קרה משהו בבית הכנסת..
למה אני מהורהר.
למה אני נראה אחרת.
נו.
תגידו אתם.
מה אני אגיד?
מה אני אסביר?
איכשהו הסעודה נגמרת.
ואני שוכב על הספה.
והכל צף לי.
צף לי בראש.
כל הזכרונות.
אני חוזר לגיל 17.
לגיל שבו הבנתי שאני הומו.
כן.
הומו.
אני אוהב גברים.
זה אני!
כשרוצים לקלל מישהו ואומרים לו "יאה הומו"
מתכוונים אליי.
אני "זכיתי" להיות כזה.
אני הומו.
ואני חוזר חזרה.
חוזר לבושה.
לרגשות האשם.
לכעס העצמי.
לשנאה העצמית.
ולמחשבות הטורדניות הבלתי פוסקות
מה יהיה כשאגיע לשידוכים?
עם מי אתחתן?
איך אוכל שיהיה לי ילדים אם אני לא נמשך לנשים?
ולמחשבות העצובות האלה
שליוו אותי כל חיי.
כל ימיי.
על כמה אני דפוק.
על כמה אני סוטה.
על כמה שאני חרמן מנייאק.
ותמיד הייתי בזה לבד.
אני לבד.
אף פעם.
אף פעם!!!
לא זכיתי לשפוך את הלב.
לספר למישהו את הסוד האפל.
את הסוד הגדול הזה שאני הומו.
אני הומו חרמן מנייאק.
זה אני.
לא זכיתי לשפוך את הלב.
להוריד את האבן הענקית הזאת ששוכנת
לי מעל הלב.
אוף.
למה זה עולה לי עכשיו.
דיייי!!!
אני בבית שלי.
עם אשתי, עם הילדים שלי.
ב"ה הצלחתי לעשות עם עצמי עבודה
ואני נמשך גם לנשים.
והצלחתי להתחתן.
אבל זה לא מצליח לעזוב אותי.
כי הנה.
כאן בבית הכנסת.
באמצע התפילה.
אני רואה. שומע. ומדמיין את חיים.
הפנטזיה שלי.
ואשתי כבר רוצה שנלך לישון יחד.
ואינלי כח.
באמת אינלי כח.
לא בגלל שאני הומו.
כי ב"ה עשיתי עבודה ואני כן נמשך כבר לנשים.
אבל כל אותם שנים
בהם האשמתי את עצמי.
ושנאתי את עצמי.
וכעסתי על עצמי.
עדיין זה לא נשכח ממני.
איזה נשכח?
אני מקבל תזכורת חיה.
ועוד איפה?
באמצע התפילה. באמצע בית הכנסת.
כשהשכנה,
כשהפנטזיה שלי,
כשחיים,
ניגש אליי ומחייך אליי ולוחץ לי יד.
לאן אמלט?
לאן אברח?
מי ידע,
מי יבין, לב שבור וכואב.
בשמיים רואים את הכל.
זה הילד שלך.
רבונו של עולם.
