שלום לכל הצדיקים
קראתי עכשיו (שוב) את ההסבר על הצעד הראשון ב-12 הצעדים.
האם כל מה שנדרש זה להודות שלבד אני לא יכול ולבקש שיעזרו לי ולעשות כל מה שהמאמן אומר?
ואם אני חושב שלבד אני יכול, אבל ברור לי שהרבה יותר טוב יהיה לבקש שיעזרו לי ולעשות כל מה שהמאמן אומר?
ואם אני מוכן לעשות את זה? זה מספיק? או שאני חייב לוותר על המחשבה אודות היכולת העצמית?

או אולי אני מפספס בכלל את כל הכוונה?

אשמח אם מישהו יוכל להאיר את עיני.

ברשותך נלך צעד אחד אחורה ולפני שנעסוק בנושאים תיאורטיים, בא ננסה לדבר תכל'ס:

האם אתה יכול לבד?

אם כן - לך על זה. למה אתה כאן? (אם הייתי יכול לבד תאמין לי שלא היית מתכתב איתי).

אם לא - מה הבעיה להודות באמת?

בפועל, אין שום סיכוי שאבצע את התכנית כל זמן שלא הרמתי ידיים. זה פשוט לא יקרה אף פעם. אני אדם מנופח מגאווה ומלא באגו, ואין סיכוי שאבקש באמת עזרה מאף אחד, עד שלא ברור לי במליון אחוז שנכשלתי ולא אצליח לבדי.

סליחה, אני מאד מבולבל.
אני חושב שאני יכול לבד. אני מפחד שאני לא יכול לבד. או אולי - אני לא יכול, אבל אני חושב שאני יכול. אני לא ממש יודע.
אני יודע שהבעיה שלי הרבה יותר עמוקה מהתאווה, ובזמן שאני מתגבר על התאווה - הבעיה נשארת. (אני מתחיל לאכול הרבה, אולי כתחליף).
ניסיתי לפרק את הבעיה לשני חלקים - התגברות על הסימפטום - התאווה - בצורה עצמאית, וטיפול שורש בריקבון הפנימי שלי - עם עזרה חיצונית.
נראה לי שאני מאלה שכתבת עליהם שהם לא מספיק נפלו, לא מספיק נואשים כדי לנסות הכל. אבל, אני כל כך כל כך כל כך לא רוצה ליפול עמוק יותר. אני חייב ליפול יותר עמוק כדי לעלות? ראיתי שכתבתם שאתם רוצים שאנשים יפסיקו לפני שיגיעו לקרקעית החבית. אני מסתכל למטה - יש עוד הרבה דרך. (ומלמעלה - אוהו איך שאני רחוק). אני רוצה להיות כמו החולה שבדוגמא אמרו לו שהוא צריך זריקות, אבל להקפיד כמו החולה של ההקרנות. אני לא יודע עד כמה אני ישר עם עצמי. בפנים יש לי כל הזמן קול שאומר - תגיד כבר שאתה לא יכול. עשר שנים אתה כבר בביצה הזו. נראה לי שאני עוד לפני שלב אפס.

מצטער על הבילבול, כתבתי מהלב.
יחיאל
(נמאס לי להיות petrov)

יחיאל היקר,
מדהים. הצלחת לכתוב תחושות עמוקות כל כך במילים פשוטות כל כך. כשאני חשתי אותן לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
אצלי אלו היו ייסורי התשובה שהביאו אותי לכניעה. הטילטול הזה הוא חלק בלתי נפרד ממה שעברתי. זה הרי לא הגיוני לצאת ממצב של שליטה (שחשבנו שאנו שולטים) מלאה לחוסר שליטה מוחלט תוך רגע אחד. זה לקח לי ימים שלמים של חיבוטי נפש וניסיונות כושלים לברר עם עצמי היכן אמצא מנוח.
זכור כי כעומק הכניעה עומק הדבקות שלאחריה.
בהצלחה,
נעם

petrov כתב on 17 יולי 2012 12:20:

יחיאל, האם אתה יכול להתגבר על הסימפטום (התאווה) - בצורה עצמאית? אם כן - לך על זה. אם לא - אז אתה צריך עזרה. זה יהיה מצוין אם תגיד שאתה יכול, אבל זאת לא תהיה בושה אם תגיד שאתה צריך עזרה.

יחיאל יקירי,

אני מאחל לך הצלחה במלחמתך בתאווה, בין אם תצליח בכוחות עצמך ובין אם תגיע למסקנה שאתה צריך עזרה.

בכל אופן רציתי לומר לך שזו התקדמות עצומה להתחיל להשתמש בשמך האמיתי.
לי לקח כמה שבועות להיפטר מהכינוי שלי ("דיל" לשעבר למי שזוכר).

בהצלחה

שמואל

נראה לך שיחיאל זה שמי האמיתי?
אני רק מתחיל לקלף את הבצל

רק ניסיתי לפרגן 

אתה לא בצל!!!
לבצל יש רק קליפות! בן מלך שעשוי מאבנים טובות!
אם אתה מאמין שיש בכל אחד חלק אלוק ממעל - אז אל תזלזל בעצמך.

סליחה, שמואל, לא התכוונתי לפגוע. פשוט קשה לי לקבל מחמאות.
ולגבי הכינוי שלי - תראה, אני נכנס להרבה פורומים באינטרנט, וחינכו אותי שאינטרנט זה דבר מסוכן, ושאסור לתת את הפרטים האישיים שלך.
ברור שבאתר כזה סכנת החשיפה היא יותר גדולה.
בכל מקרה, קוראים לי יהודה (הפעם באמת) אבל אני לא הולך לשנות את הכינוי שלי בפורום.

לנועם - תודה על החיזוק, אני יודע שאני טוב, אבל לפעמים קשה לי להרגיש את זה.

בס"ד
יחיאל היקר באדם
הטבת לבטא את ריגשותי האישיים...
מאוד מבין לליבך יש גם לי קושי עצום להגיד בפה מלא
"אין לי שליטה על חיי..."
כל חיי חונכתי שהשליטה על עצמי היא חובתי ואין דבר כזה איבדתי שליטה...
הלוואי שמישהו יבין אותי... :-\

יחיאל היקר,

אותי למדו שהצעד שחייב להיות מושלם הוא הצעד הראשון. כדי שתוכל באמת לבצע את התוכנית אתה חייב להגיע להכרה שאתה חסר אונים מול התאוה ושחייך בלתי ניתנים לניהול.
אך בשביל זה יש לך מאמן, הוא יוכל לעזור לך לראות את זה.

אני באופן אישי קיבלתי הרבה מעבודת הצעד הראשון עם הספונסר שלי, לאט לאט הפנמתי (ועדיין אני ממשיך להפנים) שאני לא יכול מול התאוה, ברגע נתון שה"אלרגיה" לתאוה נדלקת- אין לי שום סיכוי מולה.
יותר מזה, לעולם לא אקבל סיפוק מהתאוה- ובכל אופן אמשיך לרדוף אחריה, תמיד חשבתי שאם רק יהיה לי את הדבר ההוא- אהיה מאושר, ולא! (דובי תיאר את זה יפה בדיון אחר).

הפתרון שלי יכול לבא רק מאלוקים, רק הוא משאיר אותי נקי ורק הוא מנהל את חיי- כשניסיתי לעשות זאת בעצמי, הגעתי לתוהו ובוהו.

למיאני
כתבת: "הלוואי שמישהו יבין אותי"
אני מבין אותך, מקווה שזה עוזר במשהו.
לצדיק גמור
תדע לך שכל הזמן אני מרגיש שאני רוצה לשתף, לגלות, לספר לאנשים, להפסיק להסתתר.
אני לא מעז, וגם לא יודע אם זה טוב.
בכל מקרה:
גיל - כמעט 26. מצב משפחתי -רווק. מקצוע - תלמיד ישיבה.
אם אתה רוצה ליצור עמי קשר אתה מוזמן לשלוח לי אימייל ל: yehielkohen@gmail.com (זה אימייל שפתחתי במיוחד בשביל הפורום)

בס"ד
ליחיאל היקר !
בוודאי שזה עוזר...

אבל בכללי נראה לי שצדיק גמור רצה לומר -
שגם אם מישהו כותב את שמו הפרטי ואפילו עם שם משפחה.
עדיין הוא נשאר אנונימי. כי כל שאר הפרטים המזהים חסרים...
ואף אחד בפורום הזה לא הולך לפרסם את עצמו לדעת...