שלום לכולכם.

החבר'ה שמאד מעודדים את עניין הכניעה מבינים שיש לה כח עצום, ושהיא יסוד בעבודה המחודשת שלנו. עברתי לאחרונה על הסיפור של המלך והנביא במלכים א, כא. הסיפור הידוע של כרם נבות.

אליהו אומר לאחאב שהוא מכור לעשיית הרע בעיני האל. הוא אומר לו שבהשפעת האישה שלצידו (כמה אירוני) הוא הגיע למקומות שאף אחד לפניו לא הגיע. כשאליהו מעמת אותו מול העובדה שהוא שקע עמוק יותר מכל אחד שאי פעם מלך על השבטים שלנו, ושהוא גורם נזק לעם שלם, אחאב נכנע. במילים האלה ממש.

זוהי אחת הפעמים הבודדות, אם איני טועה, שמוזכרת המילה כניעה באופן כזה. כניעה של אדם מול אלהיו. אחאב, המלך שנפל עמוק יותר מכולם, מגלה לנו את סוד הכניעה. יכול מאד להיות שהוא היה המתאים ביותר. הוא הגיע לתחתית שלו. הוא הסית, רצח, ירש. הוא התמכר לרוע. ואליהו אמר לו - עד כאן. והדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא להיכנע לפני המלך העליון.

ומה שיותר מדהים זה שיה ראה אותו וריחם עליו עקב כך, ולא הביא על ביתו רעה בחייו. הכניעה מול אלהים היא עניין כל כך עצמתי, שאפילו אחאב זכה לחסד מאת יוצרו.

סתם משהו שרציתי לשתף. אני כותב את זה בפלאפון בעבודה. אם היה לי זמן, יש מצב שהייתי ממש פותח את זה, כיון שלדעתי ישנם קוים מסוימים המקבילים בין עריות ועבודה זרה, ושבסיפור של אחאב ואליהו מסתתרים המון עצות.

מדהים לגמרי.

ברשותך אביא כאן את הפסוקים המדוברים (אכן מדהים שהשפה היא ממש אותה שפה בה אנחנו מדברים התמכרות וכניעה).

יז וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר.  יח קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.  יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ; וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה.  כ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-אֵלִיָּהוּ, הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי; וַיֹּאמֶר מָצָאתִי--יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.  כא הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה, וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ; וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.  כב וְנָתַתִּי אֶת-בֵּיתְךָ, כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וּכְבֵית, בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה:  אֶל-הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ, וַתַּחֲטִא אֶת-יִשְׂרָאֵל.  כג וְגַם-לְאִיזֶבֶל--דִּבֶּר יְהוָה, לֵאמֹר:  הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת-אִיזֶבֶל, בְּחֵל יִזְרְעֶאל.  כד הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים; וְהַמֵּת, בַּשָּׂדֶה, יֹאכְלוּ, עוֹף הַשָּׁמָיִם.  כה רַק, לֹא-הָיָה כְאַחְאָב, אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה--אֲשֶׁר-הֵסַתָּה אֹתוֹ, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ.  כו וַיַּתְעֵב מְאֹד, לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים--כְּכֹל, אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}
כז וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיָּשֶׂם-שַׂק עַל-בְּשָׂרוֹ, וַיָּצוֹם; וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק, וַיְהַלֵּךְ אַט.  {פ}
כח וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר.  כט הֲרָאִיתָ, כִּי-נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי; יַעַן כִּי-נִכְנַע מִפָּנַי, לֹא-אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו--בִּימֵי בְנוֹ, אָבִיא הָרָעָה עַל-בֵּיתוֹ.

אפשר לשים לב, למרות שאחאב נכנע, הרעה לא הוסרה ממנו אלא המשיכה לזרעו, פוקד עון אבות על בנים.
האם זה אומר לנו משהו על זרענו?

כל אחד רואה מה שהוא רוצה לראות.

אחד ירצה לראות את זה שה' חמל על אחאב, ואילו השני ירצה לראות את זה שהפורענות הגיעה לזרעו.

ענין של משקפיים.

אל"ף, למרות שישנם דברים מקבילים, אין לדעתי צורך להקיש על עצמנו לעניין השכר והעונש. אנו איננו אחאב, ולכן אין לדעתי נפקא מינה לעניין גודל העוון.

בי"ת, העניין של פקידת עוונות הוא מסובך. בפשטות,  מובטח לנו שאם אנו משתדלים לעשות תשובה, העוונות נעשים כזכויות. ככה אני רואה את זה.

אחאב היה סיפור מיוחד במינו. למרות שלפעמים אנו מרגישים רשעים גמורים, מסיתים, חוטאים ומחטיאים -  צריך לזכור שאנחנו בתקופה שונה ובמצב שונה. אם ללמוד משהו, אז להתרכז בטוב. עדיף, לדעתי. אם נתחיל להתעסק בגודל העוון, אף אחד לא יצא מכאן אותו דבר. מוסר זה חשוב, אך יש פעמים ואנשים שלהם זה לא יבוא טוב כלל.

לכן נאמר "חכמים היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות"..

שלום לכולם. ראיתי הפוסט (תודה לאהבתיהמגן) ובמשך זמן התלבטתי האם להגיב, לאחר מחשבה נדמה היה לי שיכולה להיות תועלת ולכן אשתף.

הגם שאני מבין את השפה ואת ההקשר לעניין שלנו, עדיין לא נח לי עם ההשוואה. אחאב רשע. נקודה. ולא סתם רשע, אלא אחד כזה שאין לו חלק לעולם הבא. הוא פשוט שרף אותו.

למרות שחידש 85 פנים בתורת כהנים (סנהדרין קג' ע"ב) , ולמעשה אין לנו השגה במהות האיש והתקופה, נכתבו הדברים ללמדנו, והלימוד החשוב מספר מלכים הוא שלאחאב אין כל עניין להפסיק את מעשיו. פעם אחת ויחידה הוא מביע חרטה  (צם לובש שק והולך יחף) והוא מיד מקבל את הגמול כאן על מנת שלא יקבל השכר בעולם האמיתי.

לאורך כל מלכותו, מלבד אחדות יוצאת דופן שהועילה להם לנצח את כל מלחמותיהם, אחאב לא חיפש פתרון לבעיית הע"ז לו, ההפך, הוא רדף עד חורמה בעידוד אשתו הרצחנית אחר נביאי ה' עד שהוצרך עובדיה להחביאם חמישים איש במערה.

אליהו נקרא על ידו עוכר ישראל... ומכיהו בן ימלה הושם על ידו במשמר כיון שהעיז להציע שרוחו של נבות מתעתעת בנביאי האשרה.

אעדיף שלא להכנס למהות המילה - 'התמכר', אכתוב רק את מה שהמפרשים והמדרש מביאים, כמו והתמכרתם לאויביכם - מבחינה ממונית, הוא נמכר מידי יום, בכל יום הוא נשקל ואת משקלו איזבל נתנה לע"ז... הוא דבק ברע ונהנה ממנו.

אינני אחאב. ניסיתי לברוח מהתאווה בכל חוסר כוחי ולא נהניתי. סבלתי ובכל זאת עשיתי.

אני מבין את כל מה שאתה כותב, ובכל זאת חושב שיש מקום לפוסט הזה כאן דוקא במובן אחר לגמרי.

אנחנו לא עורכים כאן דיונים פילוסופיים בשאלת השוואה של כל דמות בתנ"ך למצבנו, וזה נכון גם כאשר מביאים סיפור על - להבדיל - גדולי ישראל.

כאשר כותבים נטו על המחלה שלנו - יש צורך שהדברים יתאימו בדיוק עד כמה שאפשר, אבל כאשר מביאים דוגמא מעולם אחר, יש צורך לנהוג "תוכו אכל קליפתו זרק".

כך גם במקרה הזה. אני לא הולך לפתוח את הספר ולראות מה היה הסיפור המלא והמדוייק ומה מסבירים המפרשים ועד כמה זה בדיוק מתאים לנו. אני מנסה לראות מה המסר שאני יכול לקבל מכך, והמסר שלי הוא סובייקטיבי לחלוטין. המסר שלי הוא שאם אני מכור - אני צריך להיכנע.

אגב, התגובה שלך על הנושא היא בעצם אותה תגובה של משוש, אם כי מהכיוון ההפוך. בשתי התגובות אין התייחסות לעצם הענין ומה אני יכול ללמוד ממנו, אלא נסיון להשליך מכל פרטי הסיפור על המקרה שלנו - מה שכמובן לא נכון ובלתי אפשרי.

ולסיום. כמובן שזאת רק דעתי האישית (לא בתור מנחה הפורום) ואם החברים האחרים חולקים עליי - אני מבטל את דעתי בפני דעתם.

שלא על מנת להתווכח אלא בכדי ללמוד לשמור ולעשות, צריך להיות רבי מאיר בכדי שיהיה אפשר לאכול תוך ולזרוק קליפה וגם אז בישיבה של מעלה לא נשמעה תורת רבי מאיר...

ולעצם העניין, אני כל כך מורגל להסתכל על עצמי כרשע חוטא וכדומה, שזה האינסטינקט שלי. כדאי לי לשנות 'גישה' לחלוטין. כל מה שקשור, למרות שהוא לא גופו של דבר מתחבר אצלי כאוטומט למקום הזה, יש לי צורך אמיתי לזכור כל הזמן שאני חולה, לא חוטא, חולה לא חוטא, הספונסר שלי מדבר איתי על זה כל הזמן. זאת מחלה, מחלה. מחלה.

במהלך צעד שמונה  - לפני שנגשים לכפר בצעד תשע, יש צורך לסלוח לאחרים, שאלתי את הרב שלי איך יכולים לסלוח. הוא הציע לי ללמוד מוסר. (מאוד מעניינת השיחה עימו על מהות הסליחה, סליחה, לא עכשיו. בהזדמנות)

שאלתי כמה, אמר לי עשר דקות ביום. התחלתי ללמוד, היה לי כיף, אחרי כמה ימים נזכרתי שלא דברתי על זה עם הספונסר שלי, כששאלתי, הוא התרגש, ואמר לי (בפעם היחידה.) שהוא ממש מבקש ממני להפסיק. (הוא  דמות תורנית ונקי ב S.A תשע עשרה וחצי שנים!) זה עלול להרוס את כל מה שקיבלת עד עכשיו . לוקח שנים כדי לגדול מהפחד. הבושה, והאשמה. מוסר עלול להזיק לך ללא תקנה. זו תרופה מסוכנת מדי לאיש כמוך.

הדברים מפורשים עבורי. הוא מכיר את התוכנית הוא מכיר אותי, אני לא רוצה לחזור למקום ממנו באתי.

ואידך זיל גמור.

בס"ד
מה ??????????????????.
למה להפסיק ללמוד מוסר?????????????.
איך זה יכו להרוס?????????????.

אני מזדהה עם כל מילה מהדברים שלך, ומבין בדיוק לאן אתה לא רוצה להגיע (אגב, זה אותו מקום שאני לא רוצה לחזור אליו...).

ביחד עם זה, נראה לי שדווקא בגלל שאתה מכיר את הפירושים ואת הסיפור לעומק (כך עולה מהודעתך) אתה מקבל את התמונה המלאה והכללית (הנכונה) ולא יכול לראות משהו מזווית צרה יותר. אני לא ראיתי את הקטע של החטא בכלל בסיפור ולא את העבירות. ראיתי אדם שהתמכר ואחר כך נכנע. אני מאמין שגם אתה מסכים שהנקודות הספציפיות האלו (בלי קשר לשאר הסיפור) הם נקודות ששייכות אליי.

ובכל מקרה, אינני רואה כאן שתי גישות אלא גישה אחת ורק הסתכלות שונה על פרטי הסיפור הספציפי.

למיאני היקר, דיברתי על עצמי, אני איש שהתחנך מקטנות לייסר את עצמו על היותו תולעת ולא איש, הואיל ועשיתי מעשים לא פשוטים כלל ועיקר, בכדי לברוח מאותה תחושת תולעת, ההחלמה עבורי היתה להפסיק ולייסר את עצמי, להבין שלא מדובר ברשעות אלא במחלה.

להתפלל ביתר שאת לבורא עולם,  לא בסלח לנו, אלא רק ברפאינו. לחזור וללמוד מוסר מתוך גישה של הלקאה עצמית שנועדה לבן נעוות המרדות שכמותי שלא מצא את מקומו בכף הקלע ועדיין לא נבראו מספיק חיבוטי קבר בעבורו, עלולה להתברר כשגיאה קטלנית, (מנסיוני, אדגיש - אני מרגיע יסורי מצפוני בעיקר על ידי אותה פעולה שגרמה לי את יסורי המצפון) ולכן הציע לי ספונסרי להשמר, כי מוסר עלול לגרום לי לשוב 'ולפתור בעיותי' כבעבר.

ולסוד הנפלא: תודה לך על דבריך, בהחלט יתכן שאוזני (עיני) רגישה לנקודה הזו במיוחד, מנסיוני הקצר ב S.A  אוכל לומר לך ולכל מי שיקרא את התגובה הזו - לזכור שזו מחלה, לא חטא, זהו האתגר המשמעותי ביותר לשומרי מצוות.

הספונסר שלי לימד אותי להשמר ממחשבות שכאלו כל הזמן, הוא אומר מנסיונו, שזו המחשבה שהפילה הכי הרבה חברים, גם לאחר שנים של החלמה, פתאום, הבנאדם מחליט שהוא רשע, מנסה לעשות תשובה מיראה וחוזר במהרה (יש כאלו שזה איטי יותר...) לשימושו.

בפרק 5 'כיצד הדבר פועל' - בספר הגדול: "אחדים מאיתנו ניסו לדבוק השקפותינו הנושנות ללא תוצאה עד שנכנעו לחלוטין".

השקפה נושנה זו דבקה ושורשה באישיותינו ויקח לה שנים אם בכלל עד שנשתחרר ממנה.

את והב בסופה.

אנחנו חולים בתאווה לתאווה, אך מה עם לקיחת אחריות על מעשינו שהביאו אותנו לידי החולי הזה?
אוקי, אנחנו לא חוטאים ולא עברנו עבירות, רגע, אתה באמת מאמין שלא עברת עבירות כדי לא להכנס למצב בו אתה כיום?
בעצם, אנחנו צדיקים וטובים, רק שאנחנו חולים, זה פותר המון דברים בעיקר נטילת האחריות על מעשינו.

חבר'ה, אל תקפצו עליי, אך אני חייב לבדוק את הדברים אתכם, מכיוון שכל הדברים פה הם בנפשנו, ובעיקר בעיקר שיש כאן אנשים שחשוב לי מאוד תגובתם על הדברים.

בהצלחה.

מדהים איך שפוסט מתגלגל לו. מתחיל ממשהו אחד ומגיע למקומות אחרים לגמרי. בהחלט מעניין.