בס"ד
בפורום הרבה פעמים מזכירים כאן שצעד ראשון ב12 הצעדים זה
"הודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה, שאבדה לנו השליטה על חיינו."
והצעד השלישי הוא
"החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים"
והשאלה שנשאלת היא האם חייבים להיות מכורים כדי למסור את חיי לה'??????????????????.
לתגובתכם אודה

לעניות דעתי, לא כל אחד חייב למסור את רצונו וחייו... לנורמטיבי החיים והרצונות נמסרים ממילא, וכל מי שמתפלל אומר: על חיינו המסורים בידיך, ועל נשמותינו הפקודות לך... אבל הוא לא חייב לחוש את הצורך המיידי בנוכחות של הבורא.

לסקסוהוליסט, זה קריטי, כי הוא לקח את השליטה על כל מיני פעולות שהשפיעו על החיים שלו עד שאיבד את השליטה. הוא מקבל אין ספור החלטות שמבוססות על רצון עצמי הרסני. כך הוא הולך לאיבוד. ובשניות הוא מתרסק, ישאל כל סקסוהוליסט שמכבד את עצמו (?) האם תמיד הוא תכנן להשתמש...

על עצמי אני יודע בוודאות, שכמעט תמיד לא חשבתי ליפול. הייתי משוכנע שאני הולך לקנות סגריות בקיוסק הספציפי הזה סתם, לא בגלל מי שנמצאת שם... וברגעים מצאתי את עצמי... ה' ירחם.

הבעש"ט הקדוש אמר כי לפסוק "שוויתי ה' לנגדי תמיד" ישנו פירוש נוסף הנגזר מכך שהמילה שיוויתי משמעותה גם "שווה". לפי הסבר זה, עבור המאמין באמת אזי כל מה שה' עושה - בין טוב ובין רע הוא "שווה". וסיים הבעש"ט שזהו עבודה ליחידי סגולה.

זכינו אנו המכורים שאנו מיחידי סגולה אלו, כי עבורי ההבנה שהכל - אבל הכל - מאיתו ית' איננה בגדר מותרות אלא הכרח וענין של חיים ומוות. כך לא נותרה לי ברירה אלא לחיות באופן זה שבו אני חייב להבין שאין רע יורד מלמעלה, לא רק כסיסמא יפה אלא כמציאות חיים.

אני לא יודע מה אנשים אחרים עושים ולא נראה לי שאי פעם זה יהיה עניני. כל מה שאני יכול לעשות זה לנסות אולי להבין את עצמי, אז בודאי שהעיסוק באחרים לא שייך אליי.

חברים זה מתנה אני לא יכול בלי אלוהים רגע, ממש רגע...