בדיוק אתמול חשבתי על זה בדרך הביתה חזרה מהקבוצה ....
ראיתי איך כולנו יושבים שם והתמלאיתי גאווה...
כל מי שישב בחדר הזה, לא משנה בכלל כמה זמן הוא נקי, הוא לוחם סיירת מובחרת של הקב"ה.. ששלח אותנו לכאן לניסיון הכי קשה שיש, למחלה ממש.. לקחת משהו מחוץ לשליטה שלי בכלל ולגרום לי לא להיות מסוגל לחיות עם זה ולעשות כל שביכולתי כל שביכולתי על מנת לזכות בעוד יום נקי אחד!!
ההישג הכי גדול של היצר הרע, זה הייאוש שהוא מכניס. הייאוש האדיר הזה והרגשת האפסיות..
כל רגע נקי.. כל דקה נקייה.. שווה הון!!
הנורמל היום זה ליפול..
לא בחרתי להגיע לעולם שהתאווה מסתובבת בו חופשי, UNLEASHED מה שנקרא (ללא רצועה בתרגום המילולי), בשלטי חוצות ענקיים מול העיניים של 20-40 מטר של דוגמניות בהלבשה תחתונה... ולא לדבר על מה שהולך ברחוב... במיוחד בקיץ אבל לא רק ....
הזמינות הזמינות של התאווה ההימצאות שלה כמעט בכל מקום...
אם בני ישראל תמיד התקשו בעריות, מאז ומתמיד, כשכולם היו צדיקים וחסידים ולא היה מושג כזה בכלל חילוני... כשההסתרה לא הייתה כמו היום... כשהקב"ה היה נוכח.. ראו אותו בגלוי או לפחות את הניסים שלו... כשהיה בית המקדש... קורבנות... אש התמיד... למרות שים סוף נקרע ל-2 וכולם עברו בו... למרות כל הניסים הגלויים שראינו תמיד הייתה לנו בעיה עם העריות לכל אורך ההיסטוריה והגמרא מלאה בסיפורים כאלה....
אז אנחנו?? בעולם הזה? בדור הזה?!?
איך לא תהיה לנו בעיה???
אני מסתכל על זה הפוך....
הקב"ה ברוב חמלתו ואהבתו אלינו, שראה שגם ככה קשה לנו עם זה לא משנה כמה הוא קרוב, עשה לנו עולם הפוך... עולם שבו אי אפשר להישאר נקי בכלל... זה מעל הטבע יהיה להישאר נקי...
ואז מי שנופל איך אפשר בכלל לכעוס עליו?? בעולם שכזה?.. אבל מי שכן מצליח, אפילו לרגע, ליום, לשעה.. להישאר נקי.. לוותר על מבט אחד קטן, לוותר על כניסה לאיזה אתר אינטרנט שקורא לו...
אךךךך כמה שזה שווה !!!
השלט הזה באיילון, השלטי חוצות הפרסומות הפריצות שגואה ברחובות - כל אלו יעמדו לנו כמליץ יושר בעולם הבא ולא כקטגורים!!! הם יעמדו לרעתו של היצר הרע ולא לטובתו....
יבוא השלט הזה באיילון... יגיד... הוא עבר מולי כל יום בדרך הלוך לעבודה ובדרך חזור. כל יום פעמיים. (כמוהו יש עוד 3 שלטים כן?)
ביום הראשון הוא ויתר! גם בשני הוא ויתר! 17 פעמים הוא ויתר!! בסוף ב-18 הוא הותש. הוא נפל. היה לו יום קשה בטירוף. הוא סבל. הוא הסתכל עליי. וגם אחרי שהוא הסתכל עליי הוא הצטער. הוא התחרט. כאב לו.. הוא לא רצה ליפול... באמת שלא..
ואחרי זה הוא שוב חזר לא להסתכל לעוד כך וכך פעמים... וכו'....
השלט הזה יעיד על כל פעם שעברתי לידו בגבורה ולא הסתכלתי, ולא להיפך.
אני שמח רק להיום שזאת המחלה שלי. שזה הניסיון שלי. זאת העבודת השם שלי. תלמיד חכם אני לא.. אני לא אגיע לרמה של הבן איש חי, או הרב עובדיה.. אני לא אתקרב אפילו לרגליהם...
אבל יש לי את הניסיון היחודי שלי.. ההצלחות וגם הנפילות כן, אבל מי יודע כמה שווה הצלחה אחת קטנה בודדת...?
אוהבים