בטיפוס שלי כשאני "חי" משהו, זה תופס אותי בסערה עד כדי שזה משבש לי את הרוגע הנפשי.
למשל:
כשאני "חי" את הפורום פה, אני כל הזמן במתח לעקוב, ולא לפספס, אם נעדרתי כמה שעות מהמחשב, אני כבר בחוסר סבלנות ובצפיית יתר לחזור בחזרה (אם אז, פתאום אשתי רוצה משהו או הילדים, אני מרגיש שנוטלים ממני את השחרור שלי, ואני מפתח עצבנות פנימית). זה אולי תחליף מצוין להתמכרות המינית, אבל זו בעיה בפני עצמה.
אפילו הצדדים הפוליטיים שלי מגיבים באי שקט פנימי. כאוהד טראמפ וביבי, מקפיץ אותי כל שינוי לרעה שקורה עימם ברמה הפוליטית, עדיין קשה לי להשלים עם ההפסד של טראמפ או עם הפגיעות בביבי.
אני לא רגוע מול המחלוקות בציבור החרדי, זה מתסיס אותי מבפנים, אני חי את זה על גבול האובססיבי.
יש לי מתח במוח מכל "עיתון" שנכנס הביתה, שלא ייזרק, לפני שעלעלתי בו (נרגע קצת לאחרונה)
אם יש אתר חדשות שמעניין אותי, אני כל הזמן במוח, מחפש להתעדכן, לא לפספס חומר מעניין.
אם אני צריך לפתור בעיה משפחתית, למשל בעיות עם ההורה המבוגר שלי שאני מאד אקטיבי בניהול חייו, אני חי את זה באקשן פנימי, לא מספיק ברוגע.
אני מאמין שאם הייתי מפתח סוג של קצת אפאטיות לריגושים ולמתח פנימי (אני לא מדבר כרגע על ריגושים מיניים), והייתי לוקח את הכל על בסיס של "נחמד" ולא של "חייב", כשזה "מתאפשר" ולא "כמחויב", היה לי קל יותר.
אבל אני חוסר אונים מול זה, זה חלק אינטגרלי מהטיפוס שלי, אני מבקש מאלוקים לשמור עלי ולכוון אותי רגוע, להכניס לי לראש, ששום דבר לא קריטי, לא התגובות של חברים, לא החדשות, לא מי נשיא ארה"ב, לא אדמו"ר זה או אחר, לא אם בגלל עקשנות של ההורה שלי נשרף כסף לחינם, לא ולא ולא.
מה אתם אומרים?
