באותו ערב ש"התבשרתי" כי אני מכור למין, קיבלתי מספר הצעות כיצד לנסות לטפל בעצמי, וכל אחת מהן היתה נראית לא קלה ולא פשוטה. הכי הפריע לי כשהפסיכולוג אמר לי שבכל מקרה אהיה חייב גם להתחיל פעולות רוחניות, דבר שלא דיבר אליי בשום אופן והיה נראה לי די הזוי. אני מוכן לעשות פעולות דתיות, אבל לא רוחניות. כל הענין הזה של להתבודד ולדבר עם ה' ולחיות בשלווה, התקשר אצלי לכל מיני מעופפים למיניהם שהתייחסתי אליהם בזלזול. אני לעומתם - כך חשבתי - אדם מעשי שמנהל את החיים שלו, ולא מתאים לי הסיפור הזה.

אבל כיון שהסכמתי לעשות הכל כדי לצאת מההתמכרות, אמרתי נעשה ונשמע והסכמתי לשמוע על מה מדובר. מאז היו לי הרבה נקודות שכאלו בהן האינסטינקט שלי היה להתנגד ולומר "לא מתאים לי", אבל בשורה התחתונה אני יודע שאין קיצורי דרך בהחלמה, כך שלא משנה באיזה שיטה או דרך אני בוחר להחלים, דבר אחד חייב להיות ברור: שאני מוכן לעשות הכל בלי "אבל". חבר טוב סיפר לי שהוא אמר משהו פוגע לאשתו ואחר כך עשה צעדים שמונה ותשע וביקש סליחה. שאלתי אותו איך הוא ביקש סליחה והוא סיפר בדיוק מה אמר וכיצד אמר. שאלתי אותו האם הוא אמר "אבל", והוא אמר שאצלו אין דבר כזה כי אשתו תמיד אומרת לו שאם הוא אומר "אבל", הוא הורס את כל מה שהוא אמר לפני כן. קניתי את זה מיד. איך אני יכול לומר שאני מוכן לעשות הכל כדי להחלים, וביחד עם זה לומר "אבל פרט מסויים לא מתאים לי"? אם אני אומר את זה - אז צריך להוציא את המילה "הכל" ולהחליף אותה במילה "הרבה", או אפילו במילה "המון", אבל לא הכל.

ואז מתחילה המחלה הערמומית והמבלבלת שלי לומר לי: "אבל אתה לא מכור כבד. הנה תראה את פלוני ואת אלמוני לאן הם הגיעו, אתה לא כמוהם, אתה לא חייב לעשות הכל". אז אני משתדל להיזכר בדברים שקראתי שוב ושוב בפורום (באנגלית) כאשר הצטרפתי. החבר 'דוב' שנקי כבר 14 שנה ("רק להיום") לא מפסיק לחזור על אותה נקודה, ואולי יום אחד זה ייכנס גם לראש שלי: האם אני יכול לנצח את התאווה? אם כן - אני לא מכור, אני סתם אדם רגיל עם יצר הרע שעשה קצת (או הרבה) עבירות, וכעת אני צריך לעשות תשובה על מה שעברתי. אבל אם התשובה היא שלילית - אני מכור מאוד. והתשובה אצלי היא מאוד שלילית.

וזה לא נוגע בכלל האם אני מכור "רק" לאוננות או שהגעתי למחוזות נמוכים יותר. פעם דוב כתב למישהו שגם אם הוא מכור לצפיה במגזיני אופנה שאין בהם בכלל עירום אבל הוא מצליח לא לעבור אף פעם את הגבול - הוא עדיין מכור לכל דבר. התמכרות היא התמכרות היא התמכרות. אם יש לי שליטה על עצמי - הכל בסדר איתי. אם אין לי שליטה על עצמי - כמה ברגים (חשובים) התרופפו לי. ואצלי התרופפו הרבה ברגים, אני די בטוח בכך.

וכאשר אני מגיע להבנה שאני מכור ויודע מהנסיון שלי שזה לעולם לא ייפסק (ולשם כך אני לא צריך מחקרים ולא פסיכולוגים, וגם לא צריך להסתכל מסביב ולראות מכורים אחרים, כי מספיקה לי ההיסטוריה שלי), אז זה הלם רציני. וההלם הזה הוביל אותי לכך שאני אומר "הנני" ומוכן לעשות מה שנדרש כדי לקבל את החיים שלי בחזרה, כי לא מתאים לי שלהתמכרות יש יותר כח שליטה עליי מאשר לי עצמי. ואין שום קיצורי דרך כאן, ואין שום מקום ל"אבל". יכול להיות שיש כאלו שיכולים לחיות עם ההתמכרות וזה בסדר גמור, אבל אני לא יכול לחיות איתה יותר כי אם היא תתפרץ - אני אמות. ומכיון שאני לא רוצה למות, אני לא מחפש קיצורי דרך איך להיות עם ולהרגיש בלי. אם זה דורש לוותר על האייפון - אין בעיה. אם זה דורש לקום מוקדם או ללכת לישון מאוחר - אין בעיה. הספונסר שלי משקיע כל יום בין חמש לשמונה שעות בהחלמה! כמה אני מוכן להשקיע?

דווקא יש לי שאלה על זה...
אנחנו מדברים כאן הרבה על מה שכתוב בספר הגדול "הודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו"
אז בקטע הזה אני מרגיש קצת פרדוקס.. אני מכור לגמרי לאוננויות ולנשים.. אבל מכאן עד לאבדה לי השליטה על חיי היא קצת קצת גדולה...
אני מתכוון לרמת הנפילות.. אני מבין ש"אבדה לי השליטה על החיים", הכוונה (אולי אני טועה, תקנו אותי...) שאוכל להגיע למקומות מאוד מאוד שפלים שכמה מהחברים כבר הגיעו למקומות האלו..
האם ההתמכרות בטבעה אמורה להיות נפילות ללא גבולות..?? ואם אני כן שומר על גבולות והנפילות האין סופיות שלי הם באוננויות, האם זה מערער את מושג ההתמכרות אצלי...??

שלום לכולם, אני 'רוצה טוב' ואני סקסהוליסט, בחסדי ה' יתברך ולא מובן (מאליו) בכלל נקי כבר 18 יום, ומתפלל לה' יתברך שישמור אותי נקי רק להיום.
אני כתבתי הודעה אחת, ומשתתף פסיבי בפורום..
ואני מבקש מחילה לזה שאני מתפרץ, ולזה שאני חושב שאני יכול לענות..
אבל לעניות דעתי, והיא באמת ענייה,

1. השליטה על החיים לא קשור לרמת הנפילות בכלל.
איבדנו שליטה על חיינו הכוונה, לדעתי אני מזכיר, היא שאני לא מצליח להפסיק, ויותר מזה שזה בא על חשבון דברים אחרים בחיים שחשובים לי ואני מוותר עליהם בשביל התאווה.

2. התמכרות היא בעלת אופי של החמרה, כלומר זה לא תמיד נשאר על אותה רמה, לאט לאט עוברים עוד גבולות ועוד גבולות.
דברים שלפני כמה שנים היית רחוק מהם מאוד, היום הם דברים שאתה נופל בהם רח"ל.
יכול להיות שהכל נשאר באוננויות, אבל אם תבחן את הדברים לעומק, התכנים שמעוררים אותך יותר גרועים ממה שהיה פעם, ומה שהיה טוב לפני כמה שנים, כבר לא מספיק היום.
ואם תחכה עם זה עוד קצת, יש מצב טוב שתעבור גבול מאוננויות לדברים יותר חמורים, שמערבים אנשים אחרים.

לסיום, אף אחד לא רוצה להודות שהוא חסר אונים, שהוא איבד את השליטה בחיים, וזה חלק ממה שהמחלה מספרת, אפילו לי שנפלתי למקומות הכי גרועים וחמורים בעולם. כל מי שישמע מה עשיתי מיד יגיד שאני לא שפוי, שאני חסר אונים ואין לי שליטה על החיים. רק שבראש שלי זה לא נקלט. ה' יתברך תעזור לי לראות כמה אני חסר אונים, ולא יכול לעשות כלום בלעדיך.

המשך יום נקי,
רוצה טוב

ברוך הבא חבר,

מסגנון כתיבתך ניכר שאתה משתתף בקבוצה וגם ניכרת החלמה רבה - למרות תקופת הנקיות הקצרה עד כה.

האם תועיל לשתף אותנו קצת בחווית שלך?

שלום, סוד הכניעה, מרגש אותי שאתה מתעניין בי (כמו כל אדם אחר שמתעניין בי), ועל זה אני רוצה להגיד לך תודה.
אני באמת משתתף בקבוצה, אבל לא מתיימר לומר שיש לי החלמה רבה, אני רק עכשיו מתחיל להחלים משנים של התמכרות.
מישהו אמר לי שלי יהיה קל לעשות צעד 1 כי עברתי גבולות כאלו שאין שום ספק שאני חסר אונים ואיבדתי שליטה על החיים.
אבל אני מדדה לי בינתיים, בתחילת צעד 1, אולי אפשר לומר שבצעד 0 (אם נודה על האמת), ועדיין מחפש לי ספונסר.
אני כבר תקופה נמצא בטיפול קבוצתי (לא קשור ל12 צעדים) כדי שאני לא אפגע מינית,
אבל פתאום שמתי לב, שאני מתדרדר בחזרה לאותו מקום שאליו אני לא רוצה לחזור,
רק הפעם מנסה להיזהר יותר, שלא ישימו לב שאני פוגע,
בדיוק כמו שקרה כשאמא שלי תפסה אותי בפעם הראשונה, גולש לאתרי פורנוגרפיה, הבטחתי להפסיק ובאמת התכוונתי,
ואחרי כמה ימים מצאתי את עצמי נופל שוב, רק נזהר שלא יתפסו אותי.
ראש חולה לחלוטין!
באתי להגיד 'אבל' בהרבה הזדמנויות לאחרונה, לעשות חלק, ככה התחלתי את ביצוע הצעדים לפני כחודשיים, אבל לא הייתי מוכן לעשות הכל. עד שהבנתי שזה או עושה כל מה שצריך, מה שאומרים לי ושאני חייב להיות כנה (מה שלא טבעי לי בכלל) או שאני מת!
הבנתי שבשבילי להיות בפורום, לקרוא מאמרים פה, ולהשתתף בקבוצה טלפונית זה לא מספיק. זה ליצנות ביחס לבעיה שלי.
אז הצטרפתי לSA.
אני מודה לה' יתברך על כל רגע שאני נמצא פה בשמור עיניך ועל זה שזכיתי להצטרף לSA ושהי"ת שומר אותי נקי.
ושיהיה ברור שכל הפנייה שלי לה' יתברך נובעת מזה שה' שמר אותי קרוב אליו, אפילו שנפלתי את הנפילות הכי חמורות, חסד ה' גמור ולא מובן לי בכלל בכלל. אבל מצעד 2 ו3 אני רחוק עדיין אלפי פרסאות.
חפרתי, אה?
בהזדמנות אני אולי אספר את הסיפור שלי פה, נשקול את העניין.

אלי, תן בי את השלווה לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את מה שביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים. אמן.

ידידי החדש, לא יודע מה עם חברים אחרים, אבל אני נהנה מכל מילה.

הכנות שלך ניכרת והרצינות להחלמה די ברורה מהדברים שאתה כותב.

אשמח מאוד לקרוא יותר על מה שאתה עובר ועל מה שהביא אותך להבנות האלו.

אגב, השתתפת לאחרונה בקבוצה הטלפונית של שמור עיניך? (וגם אם אתה ב SA, למה לא קיבלת ספונסר זמני?)

ממש תודה. לא ציפיתי לכזו התעניינות.
האזנתי לקבוצה הטלפונית שלך, לא ממש השתתפתי.
יש ספונסר זמני שהוצע לי, אבל אני צריך לבדוק לפני זה עם מישהו אחר שאני רוצה בתור ספונסר אם הוא יכול ורוצה להיות הספונסר שלי.
הוביל אותי להבנות האלה, בעיקר התבוננות בעברי ושיחות עם אנשים מהקבוצה.
רק אכתוב כאן כמה משפטים שעלו לי בעקבות כתיבת מהלך חיי (בתור תחילת עבודה על צעד 1)

אני חסר אונים.
בשנה האחרונה, ראיתי את עצמי אחראי למעשיי, הבנתי שאני לא יכול להאשים אף אחד אחר במעשים שלי מלבד את עצמי, ולכן עליי להשגיח על מעשיי ולנהוג בצורה אחראית ושפויה.
אחרי שנה של אחריות על חיי, הבנתי. אני חסר אונים. אני לא מצליח לשלוט על עצמי. אני נשלט בידי התאוות. היצר לא כ"כ חזק כמו שאני כ"כ חלש. לקחת אחריות על דברים שאין ביכולתי לשנות, זה סתם גורם לסבל ולכעס עצמי. אני באמת מוותר על האחריות על מעשיי ומוכן לעשות כל מה שיגידו לי. כי אני אבוד, כי אני מת. אני צועק בכל כוחי "הצילו, תראה איפה אני, אני בשאול תחתיות, תוציא אותי מכאן" ואני עדיין בשאול תחתיות מרגיש כ"כ מסכן, תציל אותי אני מוכן לעשות הכל. חיי בלתי ניתנים לניהול, התאווה הרגה אותי לגמריי, הסרטן הזה שלח גרורות לכל מקום. אני גוסס ואין בכוחי לעשות כלום כדי לשנות את זה.

ברוך הבא, חזק ואמץ בכניעתך.