שלום חברים יקרים.
בימים האחרונים אני מתלבט בהתלבטות קשה:
מצד אחד, אני מעוניין באמת להחלים ולצאת מהתאווה הקשה הזו.
מצד שני, הדרך אותה מציעים פה, וגם טוענים שהיא היחידה, היא שיטת 12 הצעדים.
שיטה זו קשה לי משתי סיבות:
א. האמירה שההתמכרות היא מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה - אלא רק להסתדר ולהתמודד איתה, מין מחלה כרונית (כמו רגל קטועה)
ב. הצעד הראשון - לומר ולהפנים שאין לי שליטה על החיים שלי, שאני לא יכול להתמודד לבד.
עכשיו, אני קורא פה על רבים וטובים שהצליחו להתאפק ימים, חודשים ושנים בלי השיטה הזו.
כולם פה כותבים לי שהם סבלו במהלך הדרך, ושהם בסופו של דבר נפלו חזרה, ואף עמוק יותר.
אני שואל:
האם אי אפשר להתאפק, ותוך כדי לטפל בבעיות השורש שגרמו להתמכרות?
אני מתכוון - לטפל ברצינות.
אתמול ביקשתי מההורים שלי לשוחח עימם, הצגתי בפניהם את המצב, וביקשתי את עצתם/ עזרתם.
זה היה קשה, אבל אני מוכן לעשות הרבה מאוד על-מנת לצאת מהתאווה.
אני יודע שיש לי בעיות רגשיות כאלו ואחרות - אני בנאדם מאוד פתוח וכמעט אף-פעם לא מדחיק.
אני יכול לומר שכל הזמן אני מודע לבעיות שיש לי, רק שאני לא מטפל בהן. אז אולי אני פשוט אטפל בהן, ואסגור עניין גם בלי 12 הצעדים?
התאווה לא הובילה אותי למקום של חוסר שליטה על החיים.
חוסר השליטה על החיים הוביל אותי להתנחם בתאווה.
אולי אם אני אתפוס שליטה על החיים שלי אני אפטר מן התאווה הזו?
מצד שני - מה יקרה כשיצוץ לי קושי חדש בחיים? אני אתמודד אתו או אברח חזרה אל התאווה?
חוץ מזה, אני רואה בשיטת הצעדים כלי נפלא בעבודת ה'. אנשים שנהיים כאלה אנשים טובים. אני רוצה גם להיות איש טוב.
אני רוצה לשתף בשיר שכתבתי כבר מזמן:
ולפעמים, אני רוצה לצעוק.
אני רוצה לצעוק ולצחוק ולקפוץ ולרוץ,
ולחבוק את העולם בשתי ידי.
אך, אלפי קולות קטנים קוראים בי - חדל.
ואני חדל, וחודל.