פתאום אני קולט, שלמרות שאף פעם לא רציתי להיות בתאווה (במודע, לא כש"נכנסה רוח שטות"), ותמיד הייתי בבאסה והרגשה נוראה אחרי נפילות, ואפילו היה לי פעם קיץ שלם נקי, ותמיד ניסיתי לעבוד על זה, אבל כנראה באיזה שהוא מקום במוח הייתי "רגוע" - תמיד אני יכול לחזור.

ועכשיו, כשאני כאן, ואני מתחיל לעבוד לשמור על עצמי, פתאום אני קולט שהמשמעות זה שהחלטתי "לא" לגמרי.
אין יותר אופציה לחזור.
אפילו לא לגימה קטנה.
יצאתי למאבק גמור.

והמחשבה הזאת קשה. זה מצחיק, כי כשאני חושב על זה באמת זה ילדותי.
זה כאילו אני ילד קטן שהדובי שלו נקרע והוא מתאבל עליו.
אבל לילד הזה - הדובי אמיתי, והוא מילא לו חלק בעולם שלו, ועכשיו הדובי מת!

וגם לי - אני קולט, שהתאווה מילאה לי מקום בעולם שלי.
תמיד היה לי לאן לברוח.
איך למצוא עונג ומתיקות זולה וזמינה.

ועכשיו אני מחליט להרוג רשמית את הדובי
(שזה עוד יותר קשה. זה לא שהדובי מת - אני הורג אותו!)
בעצם, הדובי אפילו לא מת -
אני שם אותו במגירה ונועל.

אני יודע שעכשיו אני נהיה גדול.
מספיק לשחק בבובות.
הגיע הזמן למצוא תענוגות אמיתיים וטובים,
ולא להשאר ברמה הנמוכה הזאת של הדובי,
ואני יודע כמה יהיה לי טוב!

אני מאמין בה' שיעזור לי להתגבר על החסרון הזה.
כי אין כמוהו, והוא התענוג האמיתי.
רק להתענג על ה'!

מתחבר לכל מילה , במיוחד לנושא

לכן קראת לעצמך דובי? 

אם יורשה לי, אני מרגיש קצת אחרת.
הדובי הזה היה ונשאר בתוכי. הוא לא הולך לשום מקום. קיבלתי אותו מתנה מאבא שלי והוא היה נעים לי מאוד. הייתה לאבא שלי מטרה ברורה. הוא רצה לעשות לי טוב עם הדובי הזה. הוא רצה שדרכו אני אלמד להתחבר אליו טוב יותר. אני לא מבין את הכל אך בין הדברים אני מרגיש שהייתה לו גם מטרה כזו.

אולי אפשר לומר שהדובי הזה היה מלא קלקר ועכשיו אני מחליף לנוצות רכות, אולי אני מסדר לו מראה אחר ואולי הדוגמא הזו לא לגמרי מספיקה. אני מלא כאב על האובדן, על התהליך שדורש ממני את תמצית כוחותי. ואני רואה את האור. מזל שאנו אומרים "רק להיום" כי כוחות ההשתדלות שלי מספיקים לי כל יום רק ליום אחד.

אני מזדהה גם עם דובי,וגם עם נעם...
למרות שאלו שתי דעות נוגדות..
שתי מהלכים ושניהם מחזקים..

בסד,
טעם ההחמצה יכול ללוות אותך שנים,
אם לא תטפל בזה עמוק בפנים...
התחושה כאילו שממש חבל,
זהו המקצוע של אותו נבל...
הוא יתן לך להרגיש כאילו חתכת את הרגל,
ועוד ישכנע אותך שאלוקיך הוא בעצם -עגל..
ובאשליות תשגה שכל כך נהנית,
ותשכח את הרגעים שאת עצמך כל כך שנאת...
אבל האמת היא שחווית כמויות של סבל,
והרגשת שעוד מעט כמעט נקרע החבל...
ואם לא השכחה הנוגסת בך בכל רגע,
הית נזכר איזה נגע , איזה פגע...
ושורף את הדובי כאילו היה עץ אשירה,
ומועך אותו כמו סיגריה במאפרה...
אז קח את עצמך בידיים חבר,
תנסה לשחזר את נקודת המשבר...
כי יש לך יכולות שאתה אפילו לא מכיר,
- לא, אני לא מתכוין לזאתי של "ללכת עם הראש בקיר"...
דבר עם ה' שיפתח לך את העיניים,
שתזרום  עם זה טבעי כמו דג במים...
עם המון אהבה והערכה כנה,
ושתזכה לגאולה אמיתית עוד השנה...
אמן.
ובהשתדלותנו.

אם כולנו נכתוב בחרוזים
יהא זה יותר נחמד לכל החברים
יבואו יקראו ויהנו שבעתיים
ויקבלו חיזוק בכפל כפליים

תודה רבה על כל התגובות,
אתם ממש חמודים,
וגם כותבים יפה.

נעם ה', בעומק אני מרגיש כמוך, ועדיין, נראה לי שאני בשלב שרוקנתי לו את הקלקר ועוד לא הכנסתי את הנוצות הרכות...

הרי בכל זאת, אי אפשר להכחיש שנהניתי...
נראה לי נכון מיקולו, שאני פשוט צריך להזכר בכל הסבל ממנו.

אבל הכיוון שלי הוא לרומם את ההעונג שיש לי כשאני מתאפק.

לדוגמא התגובות של החברים בפורום - שהם מענגות לגמרי. או היושר שאני מרגיש בחיים, מול אנשים ומול הקב"ה.

תודה על כל החיזוקים.

בס"ד
הדובי שלי לא מת הוא חי ובועט וקורא לי בקול...
וידוע לי שאם רק אתן לו מעט מקום הוא יחזיר אותי אחורה...
אף פעם הוא לא ימות לי אלא אם כן...הלב שלי ימות לפני כן...

לפותח הפוסט היקר,
אני מתיחס אל התוכן של הדובי כהיפוך התוכן הקודם שלו.
אני רואה בתאווה סוג של בעיות בתקשורת ביני ובין אלוקים. כאשר התאווה עולה - ה' קורא לי לחזק את הקשר אליו. עצם התפילה וההתחברות אליו היא התשובה והתיקון לתאווה.
במישור הרוחני, אנו רואים את בית המקדש כמקום שאליו מכוונות כל תפילתנו. במרכזו של המקדש נמצאים הכרובים שחיבתם כזכר לנקבה הוא הסוד החיבור בין כנסת ישראל לאבינו שבשמים.
הקדושה היא יסוד הקשר.
בע"ה שנזכה.

מיאני, אתה צודק.

הגדרות מחודשות:

נעלתי את הדובי בארון
נתתי לו חיבוק אחרון
מעכשיו אני גדול
מפסיק להתפלש בחול

איזה כיף להיות עם הגדולים
התחילו לי חיים אמיתיים
ופתאום הדובי קורץ בחשאי
בוא אלי, בוא אלי

נשחק ביחד יהיה לך כיף
אם לא תבוא - אתה תתפוצץ
מי רואה אותך עכשיו?
כדאי לך, הנה אני שב!

לא, אני גדול
אני לא רוצה ליפול
החלטתי שאני ביד של הגדולים
לא אחזור למשחקים קטנים

טוב, אני רואה שגדלת מדי,
אבל אולי חיבוק קטן בחשאי?
אחר כך תחזור ותנעל אותי
נשחק רק רבע שעה או חצי.

אני מכיר אותך,
כשתשתחרר תתפוס אותי ביד שלך
אני אפסיד את כל מה שגדלתי
אחזור להיות תלותי

הבנתי שאתה דובי קטן ומלוכלך
מוכן לחבק תמיד, זה מה שכיף אצלך
אבל יש לי דובי אמיתי
גדול יותר והרבה יותר כיפי

אמנם אצלו צריך להשקיע
אבל הוא אמיתי וגם יודע להשפיע
ריבונו של עולם, חבק אותי
רק בך ה' חסיתי

ודובי עדיין קורץ...

אבא רחום, תעזור לי!!!
אני בידיים שלך!
מוסר אליך את כולי!
תן לי שמחה!

בס"ד
בסד יקירי
זה בדיוק הדובי שלי ! 
ריגשת אותי ...

בסד
נגעת לי בלב

בס"ד
"יום ללא חיוך הוא יום מבוזבז"
מהתגובות שלכם אני מבין שהיום הזה, מבחינתי, לא הי'ה מבוזבז בכלל

לרוצח הדובים.
אני מכיר ומזדהה עם הרגשתך ומודה על השיתוף הכנה והאמיץ.
יש לי עצה שמחזקת -
אנחנו מרגישים שאנחנו כורתים כמו אבר מתוכינו, אבר התענוג והאושר, התגשמות החלומות והמאווים. ניוותר בחיים אפורים ומשמימים... יאחס.
בתור אחד שכבר סגר סבב של נקיות 12 שלבים ועכשיו מתחיל מהתחלה - הדובי לא מת. הוא לא נעלם. הוא תמיד שם.
הוא לא צריך למות, ה' ברא כח טבעי זה 'חק נתן ולא יעבור'. ועלינו, על כורחנו, לנתב אותו לטובה.
השלב הראשוני של הברור הוא התנגדות נחרצת, מחאה גמורה, מאבק ללא פשרות, כעין כריתה.
על פניו - זו נראה מלחמה אבודה. לפנינו אויב בלתי מובס.
אבל זה לא אויב...
זה אני...
אבל בנתיים זה אויב..
.
העצה שלי לבנתיים היא
שנרגיש כמו נזירים, כמו אנשים מה - זה רוחניים,
כמו כאלה שצמים או עושים תענית דיבור במשך תקופה ארוכה.
ההקשר המרומם הזה, של נזיר שמוכן להקריב הכל לטובת ההתקדשות שלו, ההירואיות שבגבורה, הם, עבורי, ההקשר הנכון והגאה של ההתמודדדות.

בהצלחה לכולם אינשאללה.

אני לא רוצה להרגיש נזיר וגם לא רוצה להרוג את הדובי.

אני רוצה ל-ח-י-ו-ת. זה משהו מוזר?

אז כדי לעשות את הדבר הזה, אני מוכן לעשות הכל. לא רוצה להרגיש נזיר על זה שאני מועיל בטובי לנשום. לא מחפש איזה עבירה זה להתאבד וגם לא מעניין אותי מה השכר בכך שאני ממשיך לנשום כל רגע.

פשוט לא רוצה למות. נקודה.