www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3578224,00.html
איפה המשמעת העצמית מתחבאת?
מסע לחשיפת הסוד הביולוגי שמאחורי כושר ההתמדה, האחריות האישית והעמידות בפני פיתויים
אורן הוברמן
26.07.12, 09:30
1. על הגירוד
עברו רק 20 דקות ואני מתחיל לצאת מדעתי. אני מנסה להתרכז בנקודה רחוקה, להתעלם מההמולה סביבי. עשרות אנשים עוצרים ושולפים מצלמות או בוהים בי דקות ארוכות. ילד מצביע לכיווני. "אמא, זה אלוהים?". הדחף להביט בחזרה גדול. הדבר היחיד שגדול ממנו מטפס עכשיו לאורך רגלי הימנית. הוא מטפס כבר לפחות חמש דקות. אני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק אשליה, אבל חרקים חומים, שעירים ומפותלי מחושים כבר מתרוצצים בתודעתי. כך או אחרת, אני חייב לגרד את הרגל מיד. אני מתחיל להרהר כמה זמן עליי להחזיק מעמד כדי שזה ייחשב לפרוש בכבוד. שבוע שלם אני מתרגל את מנגנון השליטה העצמית שלי עבור המשימה הזאת, תוך שאני מקבל ייעוץ צמוד מפרופ' רוי באומייסטר, מהמומחים המובילים בעולם לנושא. אפילו הבאתי צלם שיתעד אותי מנצח את הטבע. מביך.
שעתיים קודם לכן אני בחדר הלבשה מאולתר בבית הספר על שם כצנלסון ברחובות, רגע לפני הפתיחה החגיגית של הפסטיבל הבינלאומי לפסלים חיים שמתארח השנה בעיר. לאירוע הגיעו 150 אמנים מהארץ ומהעולם, ועוד נספח אחד. במשך כשעה אופרתי בכמה שכבות של לבן והולבשתי חליפה לבנה בוהקת, עם כובע ומעיל עבה. חיפשו אותי לזקן שכולו לבן. באתי במטרה אחת: לבדוק איך ההרגשה לעמוד קפוא במשך שעתיים, דוגמה מובהקת למבחן משמעת עצמית. מסע אלונקות זה לא. אין פה לחץ פיזי. האתגר הוא רק בראש.
חדר ההלבשה רוחש גברים ירוקים ונשים סגולות. שני צעירים מקועקעים בתחתונים ניגשים לברר מי החדש. אני אומר שזו הפעם הראשונה שלי ובחדר משתרר שקט. טיפים מתחילים להיזרק מכל כיוון. "הטריק הוא לא לחשוב על כלום", אומר לי בחור גבוה וירוק עם רעמת שיער מתולתלת. "ממש לא", מגיבה מישהי שנראית כאילו יצאה מהסרט "אקס־מן". "תתמקד במשהו ותחשוב רק עליו. אני חושבת על הכסף", היא אומרת. שניים בצד צוחקים ואחד מהם אומר לי: "הגירוד יפיל אותך. כשזה מתחיל, תחשוב מהר על דברים אחרים. אם תתפתה לגרד בפעם הראשונה, זה רק ילך ויחמיר. מניסיון: אל תגרד!".
המחיר הנפשי של האיפוק. הכנה בת שבוע, טיפים ממומחים, חיזוקים קטנים בדרך ותשלום נאה בסוף סייעו לי במשימה פשוטה: לעמוד שעתיים בלי לזוז. אבל למה יצאתי מותש כמו אחרי ריצת מרתון?
2. המתכון היחיד להצלחה
חקר כוח הרצון האנושי החל רשמית בסוף שנות השישים, במה שלימים הפך לאחד הניסויים המפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה. הפסיכולוג וולטר מישל הביא מאות ילדים בני ארבע למעבדתו בסטנפורד, הושיב אותם מול מרשמלו יחיד, והציע להם עסקה: אם תצליחו להתאפק ולא לאכול את המרשמלו עד שאחזור לחדר, תקבלו מרשמלו נוסף. 30% מהילדים הצליחו להמתין 15 דקות וקיבלו את הפרס הגדול. היתר נפלו כמו זבובים. זמן ההמתנה הממוצע של הילדים עמד על 30 שניות.
אבל מישל לא הסתפק בזה. כעבור עשור הוא חזר אל 643 הילדים המקוריים, העביר להם מבחני אישיות, בדק את ציוניהם בבית הספר וראיין אותם, את הוריהם ואת מוריהם. הוא מצא קשר הדוק בין תוצאות מבחן המרשמלו בגיל ארבע לבין הציונים והמצב החברתי של הילדים בגיל 14. בשניהם, המתאפקים הצליחו הרבה יותר. מישל המשיך לעקוב אחרי ילדי המרשמלו כשהתקבלו לאוניברסיטה, התחתנו, התקדמו בקריירה והולידו ילדים. לאורך השנים ההבדלים בין המתאפקים ללא־מתאפקים רק גדלו. הילדים שהצליחו לחכות 15 דקות הצליחו יותר במבחני ה־SAT, הפסיכומטרי האמריקאי, ועקפו את הלא־מתאפקים ב־210 נקודות בממוצע. היו להם יותר חברים קרובים. המשכורות שלהם היו גבוהות יותר והם סבלו פחות מהשמנת יתר והתמכרות לסמים.
תוצאות "ניסוי המרשמלו של סטנפורד" היו בגדר רעידת אדמה. הן הכניסו את המושג "משמעת עצמית" לקתדרות לחקר הפסיכולוגיה וללקסיקון של הציבור הרחב. מאז, הניסוי של מישל שוחזר בהצלחה במקומות שונים בעולם. שחזור מקיף כזה פורסם ב־2010, וכלל אלף ילדים מניו זילנד, שתכונותיהם האישיות נבחנו ותועדו מלידתם עד גיל 32. קבוצת החוקרים שהובילה את הפרויקט השאפתני מצאה מתאם מובהק בין המשמעת העצמית שהילדים הפגינו להצלחתם בהמשך החיים. בעלי המשמעת הגבוהה היו בריאים יותר, השתכרו יותר והתגרשו פחות. הם נדבקו בפחות מחלות מין ואפילו נהנו משיניים בריאות יותר. ההבדלים נותרו משמעותיים גם אחרי שמשתנים כגון אינטליגנציה, מעמד חברתי ורקע אתני הובאו בחשבון.
"פסיכולוגים מגדירים לרוב 'תוצאות חיוביות בחיים' כתמהיל שכולל משפחה, חברים, קריירה, בריאות וביטחון כלכלי". אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט" פרופ' רוי באומייסטר. "כשאנחנו מנסים לבודד את תכונות האישיות שמסוגלות לנבא את התמהיל הזה, אנחנו מגיעים שוב ושוב רק לשתי תכונות: אינטליגנציה ומשמעת עצמית.
"אבל בעוד שאינטליגנציה היא נתון מוגמר יחסית, משמעת עצמית, היכולת להתמיד במשימה ולדחות סיפוקים, היא במקרים רבים חומר ביד היוצר. המשמעת העצמית קשורה לגנטיקה, אבל הרבה יותר מכך לחינוך ולסביבה. למעשה, בהסתמך על מה שאנחנו יודעים היום, היא כנראה היתרון הכי משמעותי שחינוך טוב יכול להעניק לילדים".
באומייסטר, ראש התוכנית לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת פלורידה, חוקר כמעט 20 שנה את התכונה החמקמקה הזאת, המכונה "כוח רצון". הודות לעשרות ניסויים שהוביל לאורך השנים הוא היה הראשון לגלות את המנגנון שמפעיל את ה"כוח" הזה מאחורי הקלעים של תודעתנו, את הדלק שמניע אותו, ואת הדרכים לחזק אותו, להשפיע עליו, ולעתים להנדס אותו מחדש בהתאם לצרכינו.
ספרו האחרון בנושא, "כוח רצון: גילוי מחדש של העוצמה האנושית הגדולה ביותר", שכתב עם העיתונאי ג'ון טירני, אף נכנס באחרונה לרשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס". כמו מדענים רבים, גם הוא בחר בתחום מחקר שקרוב ללבו. באומייסטר הוא איש אקדמיה פרודוקטיבי להפליא, שפרסם לאורך השנים יותר מ־450 מאמרים ו־28 ספרים, די והותר לשתיים או שלוש קריירות אקדמיות מוצלחות. המכון למידע מדעי, מהמוסדות הנחשבים בעולם לדירוג ואנליזה של תוצרי האקדמיה, הכתיר את באומיסיטר באחרונה כאחד הפסיכולוגים המצוטטים בענף.
"בתחילת הקריירה שלי חיפשתי את המקום שבו אוכל לעזור לאנשים לשפר את חייהם", הוא מספר. "היתה לי תחושה חזקה שהבעיות של רוב האנשים קשורות למה שפסיכולוגים מכנים 'דימוי עצמי נמוך', חוסר אמונה בעצמם. חשבתי שאם נצליח לשפר את זה נעזור להם להצליח בהכל. אבל די מהר גיליתי שטעיתי. לרוב האנשים אין באמת בעיה של אמונה בעצמם. למעשה, רובם אפילו מאמינים בעצמם יותר ממה שצריך. כשהתחלנו לחפור בנתונים צפה הבעיה האמיתית. זו המשמעת העצמית".
באחד המחקרים שבהם באומייסטר לקח חלק התבקשו יותר ממיליון אנשים בעולם לסמן תכונות שמאפיינות אותם מתוך רשימת של 24 אפשרויות. "רבים סימנו את התכונות כנות, הומור ויצירתיות", אומר באומייסטר. "אבל כמעט אף אחד לא סימן 'משמעת עצמית'. היא היתה במקום האחרון". האם ייתכן שאנשים פשוט לא הבינו את משמעות המושג? כדי לבדוק זאת, החוקרים ניסו שאלה נוספת. הם ביקשו מאנשים לבחור מתוך רשימה גדולה של תכונות אילו מהן הכשילו אותם לאורך החיים. הפעם 'היעדר משמעת עצמית' היתה במקום הראשון. "התברר שאנשים מאשימים את חוסר המשמעת שלהם בכמעט כל דבר שלא הצליחו להשיג בחיים. דיאטה, בריאות, חיסכון, דחיינות בעבודה. אפילו כדי למצוא זמן לבלות עם הילדים נחוצה משמעת עצמית. וכולם הרגישו שהם היחידים בעולם שפשוט אין להם מספיק ממנה".
וזה גם היה אחד הדברים הכי מוזרים שבאומייסטר גילה לגבי משמעת עצמית. כשאנשים דיברו או כתבו עליה, הם השתמשו במילים אחרות מאלה ששימשו אותם בתיאור כל תכונה אחרת. הן אמרו ש"יש להם מעט מדי ממנה", ש"היא נגמרה להם השבוע" או שהם ממש "כועסים עליה" שהכשילה אותם. איש לא דיבר כך על חריצות, סקרנות, קמצנות או ציניות. אבל למה? מה גורם לאנשים להתייחס למשמעת עצמית כשונה מכל תכונה אחרת שלהם, וכמעט כנפרדת מהם?
התשובה הגיעה רק בשנים האחרונות, אחרי מחקר ממושך וחוצה יבשות של יותר מ־30 שנה, מלווה באלפי ניסויים במעבדות, בבתי ספר ובמקומות עבודה. היא מטלטלת במיוחד משום שידענו את התשובה לאורך כל הדרך. משמעת עצמית היא באמת יוצאת דופן. עכשיו אנחנו יודעים גם במה.
3. אמנות הקפיאה
ברגע אינטימי בחדר האיפור אני שומע כמה סיפורי זוועה מהפסלים לצדי. ליערה גנבו את הכובע עם כל הכסף כמה פעמים. לאחרות מישהו מנסה למשש את הישבן או החזה לפחות פעם בחודש. "לרוב אני אפילו לא ממצמצת, והם עוזבים אותי", אמרה לי אחת שהתחפשה למלאך. "אבל אם מישהו יתלהב יותר מדי אני לא אהסס לתקוע לו בעיטה בביצים".
מתברר שהפסלים החיים הם סצנה פורחת. יערה, עוד מעט בת 36 ואמא לתינוקת, עובדת בזה כבר יותר מעשור, והכסף לא רע בכלל. "כלומר, למי שמצליח להחזיק בזה יותר משבוע". היא מרוויחה בממוצע 200 שקל לשעת עבודה במקום הומה, הרוב במטבעות שנזרקים לתוך הכובע שמולה. בערך אלף שקל נטו עד ארוחת הצהריים. "אני גם מופיעה המון בחתונות ובריתות, הרבה מאוד אירועים של העולם התחתון", היא מספרת. "הם אוהבים שבכניסה לאולם יש לפחות חמישה פסלים חיים, כמעט תמיד מחופשים למשהו מהמיתולוגיה היוונית, שירגיש קצת קולטורה. הטיפים מגיעים שם לפעמים לאלף שקל לשעה, לא כולל התשלום מבעל האירוע".
אחת הסיבות לרווחיות הגבוהה היא התחרות המעטה. מעטים מוכנים לעשות את העבודה הזאת. למעשה, רובם איתי בחדר. "דרושה משמעת ברזל, ואני חושב שעם חלקה צריך להיוולד", אומר לי יונתן (26), שמככב כפסל חי בפסטיבלים בארץ ובחו"ל יותר משלוש שנים. "כמו שתגלה עוד מעט, אין שום דבר קשה פיזית בלעמוד ולא לזוז כמה שעות. זה פשוט שוחק בטירוף. האמת שלא ברור למה, אבל זה פשוט ככה".
אני שואל את יערה איך היא לא משתגעת. "יש שיטות", היא אומרת. "קודם כל, אל תשתה קפה לפני. זה יגרום לעין שלך להתחיל לקפוץ כבר בשעה השנייה. הדבר השני הוא למצוא נקודה אחת בחלל ולא להוריד ממנה את העיניים. ולהגיב לקהל. כשמישהו שם לך כסף, תעשה לו תודה קטנה עם היד. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הקהל שמסתכל עליך הוא הדבר שהכי עוזר לך נפשית. בלי קהל אני לא מחזיקה אפילו חצי שעה".
הצלם שאיתי הבטיח לסמן לי כל חצי שעה, שאדע שהזמן עבר. בינתיים חלף נצח. הוא שכח מהסימונים? תודה לאל, אחרי זמן מה הגירוד המציק נעלם. הוא מתחלף בחוסר נוחות בכל הגוף. אני מחופש לזקן, וחלק ממשקל גופי מונח על מקל ההליכה שקיבלתי. ההנחה הזאת באה כמובן עם תג מחיר. אני צריך לעמוד כפוף. אחרי עוד כמה דקות אני מוצא תנוחה מדויקת שאינה מעיקה מדי. ואז קורה קסם קטן. פתאום זה די נוח.
פלומין. השליש של הגנטיקה
שני ילדים קטנים ניגשים לגעת בי, לראות אם זה אמיתי. אחד מהם נוגע בנעל הלבנה, מצטמרר והולך לחבק את אבא. עשרות נעצרים לצלם. "תראה איזה יופי", אני שומע מישהי מבוגרת אומרת, "זה דורש אימונים של שנים". ארבעה בני 12 מתכנסים סביבי. "יאללה, תזוז קצת", אחד צועק לי באוזן. "מה, אתה חירש?". אני עומד יפה במשימה. המחוות היחידות שאני מחלק הן איתותים קטנים לילדים ששמים מטבע בכובע מולי. האתגר הגדול ביותר בינתיים הוא להתאפק ולא להביט בכובע.
זה מתחיל להיות מהנה לפרקים. כל מטבע שנזרק לכובע, לרוב 10 אגורות, ממלא אותי בתחושת סיפוק מפתיעה, והתחושה הזאת חוזרת עם כל מטבע חדש. הילדים מצפים למחווה ממני, אבל לקח לי זמן להבין איזה סוג מחווה הם מחפשים: דווקא כשהיא היתה גדולה יחסית, כמו הרמת יד לתנוחת נפנוף לשלום, הם הרגישו מרומים. "מה, זה הכל?", אמר אחד מהם לאמא שלו, נעלב. "אין עוד?", אמרה לי ילדה ג'ינג'ית. מתברר שהמחוות הזעירות ביותר, הכמעט סודיות, היו המרגשות ביותר עבורם. קריצה, תיפוף קל עם היד, הנהון קל בראש. ייתכן שזה מכיוון שהתנועה העדינה שימרה את האשליה של פסל שמצפין חיים. ואולי אלה הילדים, שעמוק בתוך תוכם מעדיפים את הבידור שלהם דווקא מאופק ומינימליסטי.
הדבר הראשון שאני עושה בסוף השעתיים ששרדתי הוא להביט אל הכובע. הוא עמוס. אחר כך, ספירה מדוקדקת תמצא בו 94 שקלים וסנט אחד. עברו הרבה שנים מהפעם האחרונה שקיבלתי את המשכורת שלי במקום, במזומן. החוויה כולה היתה חיובית מאוד. הדרך חזרה הביתה, לעומת זאת, היתה סיוט. כמעט נרדמתי על ההגה.
אני מגיע הביתה בשמונה בערב, גמור מעייפות. אף על פי שלא השקעתי אנרגיה גופנית רבה, או בכלל, התחושה היא שחזרתי ממרתון. כל האמנים האחרים דיווחו על תופעה דומה. רובם הולכים לישון מוקדם ביום ההופעה. אבל למה לעמוד בלי לעשות כלום מעייף כל כך?
4. לאן המשמעת נעלמת
הראשונה שהבחינה בתעלומה היתה פרופ' מריאן ברלנד־ביילי, פסיכולוגית משפיעה, שממצאיה בתחום התנהגות בעלי החיים חוללו מהפכה בתחום אילוף הכלבים באמריקה. במחקר שערכה בשנות החמישים היא מצאה שאחרי שעה של תרגול פקודות כגון "ארצה" ו"רגלי" הכלבים שאימנה הפגינו עייפות רבה, ובמקום להתרוצץ אחרי האימון הלכו מיד לישון. התופעה, שחזרה על עצמה שוב ושוב, היתה מוזרה בעיקר כי כפי שכל בעלי כלב יודע, כלבים אינם מתעייפים בקלות. לפעמים נדמה שהם לא מתעייפים לעולם. הכלבים של ברלנד־ביילי היו מתרוצצים שעות בלי לעצור למנוחה, ועם כמה מהם צריך היה לרוץ שעה שלמה בבוקר רק כדי שיגיעו לאימון רגועים יחסית. אבל הפקודה הפשוטה 'שב', שמשמעה 'תנוח עד שאומר אחרת', התישה אותם כליל. ברלנד־ביילי לא גילתה למה.
50 שנה מאוחר יותר החוקרת הולי מילר מאוניברסיטת ליל נורד בצרפת ניסתה גישה חדשה לפיצוח התעלומה. היא וצוותה אספו קבוצה של כלבים ובעליהם, וביקשו מהם לתרגל במשך עשר דקות פקודות של "שב", "ארצה" ו"לא לזוז". קבוצה נוספת של כלבים הושמה בחדר נפרד ולא התבקשה לעשות דבר. זו היתה קבוצת הביקורת. בשלב הבא הכלבים משתי הקבוצות קיבלו צעצוע גומי שבתוכו כלואה חתיכת בשר. כל הכלבים שיחקו בצעצוע בעבר, והצליחו לחלץ את הבשר מתוכו. אך הפעם הצעצוע עבר שינוי קל, כך שלא משנה כמה הכלב יתאמץ, הבשר יישאר בפנים. כלבי קבוצת הביקורת שיחקו עם הצעצוע במשך עשר דקות, ולפעמים הרבה יותר, עד שהתייאשו. הכלבים שתרגלו את הפקודות נשברו בממוצע בתוך פחות מדקה. "זה נראה כאילו הכלבים התעייפו מנטלית מכל תרגילי המשמעת, ופשוט לא נשארה להם אנרגיה לצעצוע", אומרת מילר ל"מוסף כלכליסט".
האם בני אדם שמפעילים משמעת עצמית סובלים מתסמינים דומים? הרמז הראשון לתשובה הגיע במחקר של באומייסטר מ־1996. הוא הזמין קבוצת סטודנטים למעבדה שלו, ועל השולחן מולם הניח שלוש צלחות. באחת מהן נחה ערימת עוגיות שוקולד צ'יפס שנאפו זה עתה, בשנייה חטיפי שוקולד ובשלישית צנוניות. שליש מהסטודנטים התבקשו לאכול רק מהעוגיות, שליש רק מחטיפי השוקולד, והשליש חסר המזל התבקש לאכול רק צנוניות. החוקרים עזבו את החדר, אך המשיכו לצפות בסטודנטים דרך חלון מיוחד שהותקן במעבדה.
הסטודנטים צייתו. חברי הקבוצה שהתבקשה לאכול צנוניות לא נגעו בעוגיות או בחטיפים, אבל היה ברור שזה לא היה להם קל. כמה מהם בהו ארוכות בעוגיות ואחרים התקרבו כדי להריח מקרוב. זו היתה תוצאה טובה מבחינת החוקרים. הם רצו להראות שהעוגיות היו אטרקטיביות מספיק כדי שתידרש הפעלה של משמעת עצמית כדי להתנגד להן.
הסטודנטים הועברו לחדר אחר, והתבקשו לפתור סדרת חידות ש"יבחנו את האינטליגנציה שלהם". החידות היו בלתי פתירות במתכוון, והחוקרים ניסו לבדוק כמה זמן ייקח לסטודנטים עד שיישברו. הסטודנטים שאכלו את העוגיות והחטיפים עבדו על החידות 20 דקות בממוצע, וכך גם קבוצת ביקורת של סטודנטים רעבים שלא קיבלו מזון בכלל. אבל אוכלי הצנוניות איבדו עניין מהר מאוד, אחרי שמונה דקות בממוצע. "זה הבדל עצום במונחי מעבדה", אומר באומייסטר. "הניסוי הזה היה שינוי חשיבה גדול בשבילי. האם ייתכן שמשמעת עצמית היא משאב מתכלה? האם השקעת משמעת עצמית בלא־לאכול־עוגיות לא הותירה ממנו די כדי להתאמץ לפתור את החידות? איש לא חשב עד אז על המוח והאופי במונחים כאלה".
המסקנה העיקרית של הניסויים הללו ומאות ניסויים דומים היתה שכוח רצון אינו סתם מטאפורה. "אפשר להסתכל עליו כסוג של שריר, או מאגר אנרגיה, שמשרת אותנו לטווח רחב של משימות", אומר באומייסטר. "אין לנו 'משמעת עצמית' אחת לעבודה, אחת לדיאטה ואחרת לשמירת השלווה בפקקי תנועה. כל הדברים שאתה עושה שואבים אנרגיה מאותו מאגר, ואם אחד מהם מרוקן את המאגר הזה לא תישאר לך אנרגיה לדברים האחרים. זו שמיכה אחת עם גודל סופי. אם הצלחת להתאפק ולא לאכול את הסטייק המשמין בארוחת הצהריים, יהיה לך קצת פחות כוח רצון ללכת למכון הכושר בערב.
"לכן אנשים שמנסים לשנות כמה הרגלים רעים במקביל תמיד נכשלים. כשאתה מנסה להפסיק לעשן המשמעת שואבת ממך המון אנרגיה מנטלית, ומול העוגה בערב תתקשה להחזיק מעמד. השומר מעולף. אין מי שיעזור לך".
באומייסטר כינה את תופעת האנרגיה המתכלה "דלדול אגו", ומגדיר את גילויה כאחד ההישגים הגדולים בקריירה שלו. "אם אתה רוצה לשפר את עצמך, תתמקד תמיד רק בפרויקט אחד", הוא אומר. "עשרות מחקרים מוכיחים שזו הדרך היחידה שעובדת. יש לך רק מאגר אחד של משמעת עצמית, ואם כל השאיפות שלך מתחרות זו בזו, אז איפוק במקום אחד יקשה עליך להתאפק באחרים.
"מכר שלי, פסיכולוג קליני בשם דון באוקום, אמר לי שהמחקר הזה עזר לו להבין למה דברים שנתקל בהם כמטפל לא התיישבו עם מה שלמד באוניברסיטה", באומייסטר ממשיך. "הגיעו אליו המון אנשים שנישואיהם היו על סף פירוק, ורבים מהם חזרו על אותו הסיפור. שני בני הזוג היו קרייריסטים ועבדו עד מאוחר, וכשהגיעו הביתה היו רבים על שטויות. זה היה מוזר, כי אלה היו אנשים רגישים ובעלי יחסי אנוש מצוינים. בבית הם הפכו למשהו אחר".
באומייסטר שיער שהשעות הארוכות במשרד כילו את מאגרי המשמעת העצמית של בני הזוג, ובבית לא נשאר להם ממנה מספיק עבור הדברים הקטנים שמחזיקים מערכות יחסים: היכולת לקבל הרגלים מרגיזים של הזולת, ולשלוט בתגובות כשריב מתקרב. הוא המליץ לבאוקום לומר לזוגות שהגיעו אליו לחזור מהעבודה מוקדם יותר. "לכאורה הדבר האחרון שזוג שרב כל הזמן צריך זה עוד זמן לריב", אומר באומייסטר, "אבל זה הביא לשיפור מיידי".
[המשך בהודעה הבאה]
