שלום לכם,

1942 שנים ללא מקדש בציון, ועדיין יש געגוע מאד עמוק.
אני מייחל לימים טובים יותר. מצורף שיר מעט ישן שלי, שעליו חשבתי היום.

---

מנומנמת בשעת דמדומים / יונתן


מנומנמת בשעת דמדומים
מזכירה לבנדר וקטורת ריחנית
מגן דוד כחול מתנוסס מעל לחומותיה
מעורר געגוע לזה שניצח על השמינית

העצים מתנועעים בלחש ומנסים לגעת בשמים הסגלגלים
גם המולת הכביש הסואן תופסת מן שקט קצר
פנסי הרחוב ממתינים לרגעי תהילתם
בהם יגידו עוברים ושבים ש "או! נדלק האור"
יתרוצצו ויחפשו שרוולים ארוכים
להתעטף בהם, להתרפק על סוף הקיץ
לרצות ולא לרצות עננים אפורים
ודיאטה של אחרי החגים

הנה האורות נדלקים
ירושלים שלי
סגול הפך כחול עמוק של י-ם
בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים של סת"ם

אהבתי.
לא הכל הבנתי. אבל הרוח הנושבת ממנו נאה ביותר.
שנזכה במהרה לראות בבוא גואל לציון.

כשזה מגיע לשירה, ההבנה תופסת מקום מאד משני לרגש. לרוב, השאלה היא לא מה הבנת, אלא מה אתה מרגיש.

אז הרגשת שהבנת? או שהבנת שהירגשת?

אהבת יה מגן לנו,
לא הבנתי את הרגשות שניסית להעביר בכמה שורות.
בשאר, מצאתי את כמיהות הלב ואהבתי אותן.
רק טוב