ענין של חיים ומוות: סקסוהוליסטים פוטנציאליים? מי יקרה אם אני לא יטפל במחלה שלי!אחרי שיחה עם הספונסר היום, אני רוצה לשתף נקודה מעניינת, צריך הרבה כנות, בשביל לפתוח את הקלפים האלה, אבל אני יעשה זאת למרות הקושי, אני לא באמת מוכן לוותר על הכל! פורנו – זה היה שימוש קשה וכואב שכבר הספקתי לשכוח ממנו, לפני כשנה הפסקתי עם החרא הזה.
לפני זה, הייתי משתמש לסירוגין, תקופה - משתמש כפייתי, תקופה - בכלל לא [בראש תמיד יש פנטזיות ויש גם אוננות...], אבל התקופה האחרונה שממנה הכרתי את התוכנית, היה מקום מאד כואב של אובססיה, אשמה וכפייתיות קשה מאד, הייתי מוריד סרטונים רואה ומוחק, מפורנן ומרגיש דפוק, כאבי ראש איומים, בלבול, סחרור נורא.
משהו לא הסתדר לי בשימוש, אני רוצה חיים אמיתיים, חיים מחוברים, לא כפולים ולא מפוחדים וחסרי סיפוק והתקדמות אמיתית. התאווה - ייצרה אצלי – מסכת חיים כפולה וקשה, הפורנו – זה היה אחד התקופות של שימוש מאסיבי, אני לא חי במציאות, אני עושה דברים, אבל אני מנותק ריגשית מכל מה שקורה סביבי.
מה שקורה היום – אחרי שאני כבר איזה שנה בתוכנית .A.S, אמנם אני נקי מפורנו, אבל אני לא נקי מאוננות ומקריאה על מין [מחקרים, סרטונים, מבטים], כי אצלי אוננות (כעת) זה לא שפל מדריגה, למרות שהייתי נקי 120 ימים - לפני כשמונה חודשים, כיום הכאב שעברתי גובר על הרצון להפסיק ואני מגיע למצב של אוננות כפייתית.
אבל משום מה זה לא אותו סבל, זה לא אותו מקום שהייתי עם הפורנו, אני לומד לחיות עם האוננות ולהתפרק דרך הפעולה, למרות הניתוק ואי הרצון, אני לא מצליח לוותר, כי הכאב הוא איום ונורא, הרבה פחד, הרבה לחץ, הרבה אשמה, הרבה פגיעה ואכזבה.
שאני רואה החמרה במחלה, בשימוש - אז זה אומר שהתמכרות רק מוסיפה והולכת, היא לא נעצרת, היא לא פוסקת, גם אם זה לא מתבטא בחריגות קיצוניות, אבל זה יוצר אצלנו מנגנון של הכחשה, קורבנות, בסוף זה יגיע למקומות שאני לא רוצה להגיע, המחלה היא ענין של חיים ומוות, זה קיצוני זה יכול לחסל אותי אפילו בטעות, וזה אני לא רוצה, ואני מוכן לעשות הכל בשביל זה, הלואי שאני יתחיל מהיום, 'רק להיום'.
"בסיפוק רב אנו יכולים לציין, כי בשנים שלאחר מכן השתנה המצב. אלכוהוליסטים שנהנו עדיין מבריאותם, ממשפחותיהם, ממקומות עבודתם ואף מביטחון כלכלי, התחילו להכיר באלכוהוליזם שלהם; עם שגברה מגמה זו, הצטרפו אליהם גם אנשים צעירים יותר, שלא היו אלא אלכוהוליסטים פוטנציאליים. מאלה נחסכו עשר עד חמש-עשרה שנים של גיהנום שעברו על חברינו הראשונים. היות וצעד זה מחייב הודאה בכך שאבדה השליטה על חיינו, כיצד יכלו אנשים כאלה לבצע צעד זה?
היה ברור לנו כי עלינו להבהיר לחברים אלה את מצבם לפני שידורדרו לשפל המדרגה, כמונו. כשסקרנו את קורות חיינו כאלכוהוליסטים, נוכחנו כי השליטה אבדה לנו, והיא הפכה מהרגל בלבד לתחילתה של הידרדרות קטלנית, שנים לפני שהכרנו בכך. לספקנים יכולנו לומר: "אולי בכל זאת אינכם אלכוהוליסטים. למה שלא תנסו לשתות בצורה מבוקרת, מבלי לשכוח את מה שסיפרנו לכם על אלכוהוליזם?" גישה זו הוכיחה את עצמה כיעילה ומועילה. הסתבר כי לאחר שאלכוהוליסט אחד נטע בלב חברו את ניצני האמת לגבי אופי המחלה, לא נשארו דעותיו של אותו אדם כפי שהיו. לאחר כל השתכרות היה אומר לעצמו "אולי בכל זאת צדקו אלה ב-A.A.״ – ולאחר מספר ניסיונות כאלה – לרוב שנים לפני תחילתם של קשיים רציניים - היה אותו אדם חוזר אלינו משוכנע. גם הוא הגיע לשפל, ככל אחד מאתנו. האלכוהול עצמו היה לסנגורנו הטוב ביותר.
מדוע ההתעקשות על כך שכל חבר .A.A חייב להגיע תחילה לשפל המדרגה? התשובה היא כי רק מעטים יאמצו בכנות את תכנית .A.A אלא אם כן הגיעו כבר לשפל - כי ההחלטה לבצע את שאר אחד-עשר הצעדים של .A.A מחייבת קבלתן של גישות ופעולות, אותן לא יעלה על דעתו אלכוהוליסט אשר עדיין שותה משקאות חריפים. מי מוכן לקבל על עצמו כנות וסובלנות חסרי-פשרות? מי רוצה להתוודות בפני אחר על פגמיו ולכפר על הנזק שעשה? למי איכפת מכח עליון, שלא לדבר על תפילה והתבוננות? מי רוצה להקריב מזמנו וממרצו בהעברת בשורת .A.A לסובלים אחרים? לא, האלכוהוליסט הממוצע, שהוא אנוכי לחלוטין, איננו מעונין כלל בתכנית כזו - אלא אם כן הוא מודע לכך שלגביו, אותה תכנית היא ענין של חיים ומוות.
האלכוהוליזם הוא זה שמאלץ אותנו להצטרף .A.A, ושם אנו מגלים את טבעו הקטלני של מצבנו. אז, ורק אז, נפתחים אנו לשכנוע ומוכנים אנו להקשיב כמו שרק ההולך-למוות מסוגל. אנו מוכנים לכל דבר שיסיר מעלינו את הדיבוק האכזרי הזה, האלכוהוליזם".
(ציטוט מתוך הספר 12 ו12 – צעד ראשון)
