תודה עשר שמעון! כתבת מדהים.
החוויה שלי בסיפור הכואב הזה - 
הרבה בלבול כמו כולם, אבל בעיקר מה שצף אצלי זה הכחשה! הכחשה פנימית שבאמת קרה מה שקרה [לא השמועות, העובדות]. כאדם שגדל על הסיפורים שלו והעריץ את הדמות, קול פנימי פשוט הכחיש את הטרגדיה. וזה ממש לא משנה מה מהשמועות נכון, העובדות כואבות לכשעצמן.
ושמתי לב שבתור מכור ההכחשה היא כח גדול שבלי משים שולט עלי ומנהל אותי. עד שלא עשיתי צעד 1 מפורט עם פרטי פרטים של מעשים לא שפויים שעשיתי, לא ידעתי כמה החיים שלי לא שפויים. בהוראת הספונסר כתבתי לפרטי פרטים מעשים שעשיתי לפני עשר שנים ויותר, מה שכתבתי בהתחלה כמשהו לא מחייב, כותרת סימבולית שנראית רק כמעידה של רגע, פתאום הפך למעשה הזוי ולא שפוי בעליל שהוכיח לי לצערי [ולשמחתי... מאז אני נקי..] איך עובד הראש שלי, איפה המחלה פגעה לי בחלק הרוחני הגבוה היכולת לחשוב נכון ולמוד נכון את החיים.
ההכחשה הזו לא נותנת להודות בחוסר אונים לא נותנת להיכנע באמת ולמצוא אושר באלוקים. 
וזה גם מה שאני מתפלל ללמוד מהסיפור, להפסיק עם ההכחשה, לראות את המציאות בעיניים גם אם היא כואבת מאוד. 
ועם זאת לדעת שעם כל הכאב והטרגדיה, אלוקים נמצא מאחורי הכל והוא מנהל את העולם.

תודה אסירותודה היקר,
אשמח מאד לקרוא את רחשי לבך על השבר העצב והטראומה שהרבה מאד מאיתנו עוברים בימים האחרונים. התחברתי לכל מה שנאמר ע"י עשר שמעון ואבי חזק, תודה לכם.
אני חש שהכלים שהתוכנית לימדה אותי - כמו החשיבות בהכנעה מול כוחות גדולים ממני, ההבנה שאף אחד לא חסין משום מעשה אם לא יעצור ויטפל עצמו, ההבנה שהגעה ל'תחתית' זה משהוא סוביקטיבי ולא משהוא מוחלט, כי תמיד יש עוד שלב ועוד שלב, עד שכבר אין שלבים, לפחות לא בעולם הזה, ה' ישמור, ומעל הכל האפשרות לעצום עיניים ולנסות להתחבר לאבי האוהב והרחום מתוך מקום של עצב ופגיעות, במין הרמת ידיים של 'אני לא מצליח להבין לפעמים מה קורה בעולמך, אבל אני בוחר להמשיך להאמין בטובך וברחמיך' - מאד עזרו לי להכיל את סערת הרגשות שבו הייתי נתון בימים הראשונים לאחר שהדי הפיצוץ הגיעו כמעט לכל לב חרדי פועם.
הנקודות שהדהדו בי היו:
1 - 'הכח משחית', מעצם טבעו. ואנשים גדולים נמדדים ביכולת שלהם להכיל את הכח שניתן להם ולהבין שזה מתנה מבוראם לצורך השליחות פה, ולא משתמשים בו לצרכם. לכן אולי הרבה מגדולי ישראל ברחו מהכבוד ומהניסיון של הציבור להפוך אותם לאנשים גדולים.
2 - סודות זה דבר מסוכן, בטח ובטח סודות שאני לא יכול להרשות לעצמי שייתגלו הן דבר מאד מאד מסוכן - בשבילי עצמי.
3 - הדרך הכי טובה, ויעילה, ובונה, לעזור לאנשים שסביבי ואולי לכל עם ישראל זה קודם כל ודבר ראשון - לתקן את עצמי. אצלי לפעמים הרצון והדרייב הגדול לעזור לאחרים מעיד על בריחה מהעבודה השחורה והלא 'נוצצת' שאני יודע שאני נדרש לעשות על עצמי ומידותי.
4 - 'לאחות' עד כמה שניתן בין התדמית לבין האישיות הפנימית שבי, שהמסיכה תהיה כמה שיותר שקופה. וזאת משימה לכל החיים.
5 - (אני מצרף את זה לפה, למרות שאנחנו כידוע 'חולים' ולא 'חוטאים', עדיין בהקשר הסיום המזעזע שבו הסיפור הסתיים, הדברים משום מה ניחמו והרגיעו אותי) הפנו אותי לרבנו ה'חפץ-חיים', שכותב דבר מעודד ומפחיד בהלכות יום-כיפור:"(תרכ"ב, ב'): בקשר לטעם מדוע קוראים במפטיר במנחה את ספר 'יונה': "שאין יכולין לברוח מן ה' יתברך (אחרונים)". ומוסיף שם ב'שער-הציון': "וכוונתם, כי האדם חושב כמה פעמים ליאש את עצמו שאין יכול לתקן בשום אופן, ועל כן יתנהג תמיד באופן אחד, ואם יגזור עליו הקדוש-ברוך-הוא למות ימות. אבל טעות הוא, שסוף דבר יהיה כל מה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן, ויבוא עוד פעם ופעמיים לעולם הזה ובעל כרחו יוכרח לתקן, ואם כן למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות ולחזור עוד הפעם? וראיה מיונה, שהקדוש-ברוך-הוא רצה מאתו שילך וינבא, והוא מאן בזה ונס לים, מקום שלא ישרה עליו עוד השכינה לנבאות כידוע, וראינו שנטבע בים ונבלע בדג והיה שם במעיו כמה ימים, ולפי הנראה בודאי לא יוכל להתקיים דברי השם יתברך, ומכל מקום ראינו שסוף דבר היה שרצון השם יתברך נתקיים וילך וינבא, כן הוא האדם בעניניו, וזהו שאמרו באבות: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר וכו".
6 - ברור אבל עדיין דורש ממני הפנמה - 'קל לדבר, ולכתוב, ולייעץ, ולשדר, ולפרסם - הרבה יותר קשה ליישם'. כמו שאומרים בקבוצות - שהיידע לא היה אף פעם כח בשבילנו להשתפר. טוב מעשה השתפרות קטן ממלא חפניים יידע וחכמה.

מרגיש מכל מיני מקורות שאנחנו לקראת תקופה לא קלה במגזר, עם זעזועי משנה, עוד סיפורים והרבה כאב שצבור מתחת לפני השטח יותר מדאי הרבה זמן. מתפלל עליי ועל כולנו לאבינו מלכנו בוראנו הרחום והחנון שימשיך לעוזרנו בשלווה ואמץ לתקן את עצמנו מתוך מקום רגוע בוטח ומחובר אליו יתברך. אמן.
באהבה
'פנימה'

אז ככה. לא הכל אני יכול לכתוב פה. וגם מה שכן, יכול להתפזר לכל כך הרבה כיוונים.. אחרי מחשבה החלטתי שאתמקד בהרגשה שלי. סביב פגיעות, נפגעים ופוגעים. לא שאני יודע משהו על מה (שלא) היה, אכתוב את התחושה שלי אל מול הפומביות של הנושא והשיח, אודות מוגנות שהפך לגלוי.

אני כותב את זה כנפגע בעצמי. מגיל שמונה עד גיל אחת עשרה. יותר פעמים משאני זוכר. על ידי אותו אדם. שוב ושוב. לא הבנתי מה נעשה איתי ולי. וגם כשהבנתי 'שזה לא בסדר', לא עשיתי עם זה כלום. כלום. כלום.

רק בשנות העשרה נפל לי האסימון, ויכולתי להודות בפני עצמי שהותקפתי. עוד כמה שנים ויכולתי לומר גם - נאנסתי. זה היה מסע לא פשוט. לא רק שהידיעה הפכה אותי חלש, ולי היה אסור להיות חלש, וזה גם היה מגעיל.. החלק המורכב ביותר לי הו א - "אני אשם". נכון לא אשם בהכל, אבל הסכמתי. לקחתי חלק בארוע.ים. שנים יחלפו עד שאצליח להפנים שנוצלתי. שתומרנתי. שצייד חולה זיהה את נקודות החולשה שלי וסחט אותי. שוב ושוב ושוב.

גם עמוק אל תוך העשור השלישי בחיי לא ידעתי בוודאות לומר איך זה נמשך כל כך הרבה זמן, ולמה לא עצרתי את זה..  ולמה ולמה ולמה. וכהנה וכהנה (בכנות, רק חמש וחצי שנים בטיפול לימדו דבר או שניים על זה), עד שהסכמתי להודות שהפגיעה המתמשכת הזו התמשכה בעיקר בגלל שלא היה לי למי ולאן לפנות. וזה לב הסיפור מבחינתי. להיות כתובת. עבור ילדיי ובכלל. כתובת שאליה ניתן לפנות. המעשים והעושים מן הסתם ימשיכו. זה העולם. כשיש לגיטימציה לדבר, ניתן לצמצם, לקצר. מחריד. זו האמת המפוכחת שלי.

שלושים וחמש שנים עברו. הפרשה הזו פוצצה לי את כל זה בפרצוף. בלי הכנה (כן. גם שנים של טיפול לא הכינו אותי לסערה הזו - כאילו שאפשר להתכונן. מצד שני, ברור לי איפה הייתי בלי זה. בלי התוכנית). בלי שינה. בלי כמעט אוכל. עצוב. מהורהר. ובעיקר מעורער. על מה שפגיעות עושות. כמה נפגעים נפגעים. שוב. רק מתפלל. אבאל'ה בבקשה. דיי. זה כואב. מדי. 

עניין נוסף, כבר כתבתי בפורום בכמה הזדמנויות. בעיני, התמכרות מינית ועבריינות מינית הם שני דברים שונים במהות. נכון שיש מכורים שעברו על החוק, נכון שכל מכור בעצם 'לוקח' בעיניו או.. אבל אינה דומה 'הלקיחה הזו ללקיחה הזו'. עבריינות מינית זו נישה אחרת לגמריי של 'הלקחת'. לתחושתי, טועה ומטעה מי שמזכיר את שניהם באותה נשימה. לא סגור את מה זה משרת, זו שגיאה חריפה שמערב מין בשאינו מינו (תרתי משמע).

אין ביטוח לאדם. ובהחלט ייתכן שמי שמיניותו (עוד נפגעת אנושה בפרשייה הזו. המיניות. מתנה מופלאה שניתנה לנו על ידי הבורא ושוב מוזכרת בהקשרים חולים. ולדראון. כמה צער), חולה יסטה לכיוונים מורכבים יותר ויותר ככל שלא יטפל  בחוליו, אבל . וזה אבל גדול מאוד.  לטעמי, זהו ערוץ אחר לגמריי. הוא פועל באופן אחר ולמען מטרות אחרות. משדרים שם תכנים אחרים.

עניין אחרון, לעת עתה. הספרים. הסיפורים. קניתי את רובם. ומה שלא, קיבלתי. כילד, שמעתי כמה מהם מכלי ראשון. זהו נוף ילדותי. כשהוא התאבד הוא חרץ לי את גורלם. לא משנה לי כל כך למה הוא עשה את זה, תכלס. לא יכול לקרוא בהם עוד. גם ילדיי לא. משלל סיבות. הפשוטה שבהם היא שהמסר, כבר לא עובר. בזמן אמת זה לא עבד לו. איזה נזק.

אסירותודה כתב on 10 ינו' 2022 20:05:

נגעת בי בלב אסירות תודה היקר.

תודה אסירותודה היקר ששיתפת,
אין לי מילים.
רק חיבוק ודמעות השתתפות,
בכאב לב של ילד שהרסו לו את התום ללא רחמים.
אתה אדם אמיץ ומיוחד מאד,
הוספת לי הרבה אור בנשמה ובחיים,
מתפלל שאבינו האוהב ישלח לך גם הרבה אור החלמה ומרפא,
ותזכה להאיר עוד הרבה לבבות דואבים, קטנים וגדולים. 
אוהב
'פנימה'

אהבתי מאוד את מה שכתב אסירות תודה על ההבדל בין עבריינות מינית להתמכרות מינית, בנוסח ישיבתי הייתי אומר שיש בן אדם לחבירו ויש בין אדם למקום, וכמו שהשוו חז"ל איסור אונס לרציחה הרי ברור כמה חמור העוון בחלק של הבן אדם לחבירו, וזה הרי יכול להזיק לנפגע למשך חיים שלמים.
הסיבה שאני כותב זאת כדי להזכיר לכולנו כמה זה שונה, כי לפעמים הפוגעים או המטרידים לא מבינים את עוצמת הפגיעה והבן אדם לחבירו שבזה.

המשתוקק כתב on 11 ינו' 2022 22:11:

אז איזה מסר אתה משדר לילדים שלך?
יום אחד הם יגדלו ויבינו את האמת המחרידה:
חיים ולדר אנס
חיים ולדר התאבד
אבא שלי ידע את שתי העובדות האלה - אבל המשיך להשאיר את הספרים שלו בבית שלנו 

אני זרקתי, והיה לי ממש קשה, אבל האמת צריכה להיעשות.

תודה רבה למברכים.
משתוקק יקר, אל תחפש בהיגיון. מראש ביקשתי והצעתי לשתף ברגש. בהרגשה. הגיונית, ככל הנראה בהכרח נתווכח. כי ההגיון שלי ושלך לא יכולים להשתוות. זה לא עניין של מנת משכל. אלו הם דפוסי מחשבה שהשתרשו שנים. 

יש בסוף ספר הגדול של AA סיפור מופלא בשם רופא אלכוהוליסט מתמכר. הוא מתאר שם את השיח והשיג שלו עם אשתו. כדאי לקרוא. שם שם שם. אחד הפלאות הגדולות שלא הכרתי הוא משפט שהפך לגישת מפתח בחיי, אכתוב אותו בלשוני: "אני יכול להתווכח עם הדעות של אשתי, אני לא יכול להתווכח עם מה שהיא מרגישה".

למדתי שנכון לי להרחיב את המשפט הזה עוד: אני לא יכול להתווכח עם שום הרגשה של שום אדם.  

ולשאלתך, אני מקפיד מאוד מאוד שלא "לחנך את ילדיי" באופן ובדברים שאני לא נוהג בהם. עוד יותר מכך, אני לא מאמין שילד באמת יעשה משהו שאבא שלו לא יעשה. ההפך. מאמין שהילד שלי מרגיש אותי. גם בלי מילים. זו אנרגיה שעוברת בין אדם לילדיו. ביו איש לאשתו. בין איש לרעהו וכו'. במידה ואדרוש ממנו משהו שאני לא עומד בו בעצמי, הוא יחוש בזה, ורק בגלל זה הוא יתרחק מבקשתי.

זה לא מוציא אותי ידי חובת חינוך. הטכניקה שלי אחרת. למשל, יש דברים שאני אומר לילדיי (הבוגרים ושאינם, בשנות העשרה והעשרים), מה שאני לא חזק בהם ולא כדאי להם ללמוד ממני. שהם לא צריכים להיות כמוני. זה עובד. אני לא מסתיר. הם לא מסתתרים. אנחנו מדברים (הם יודעים עליי ועל עיסוקיי - לא לפרטי פרטים. ידובר בזה עוד בל"נ).

ולעניין ההרגש מול הספרים. מעבר לכך שלהשאיר אותם (כמו גם להוציאם) זו אמירה. קשה לי איתם רגשית. מאוד. הייתי מעלה לכאן צילום מסך, אך אין לי אפשרות, אם יהיה לי את מספרך, אולי אשלח לך. הוא כותב על אחריות. איך לוקחים אותה. מה קורה כשכן, מה נהיה כשלא.. אשרי מי שתוכו אכל קליפתו זרק. איני ר' מאיר. לא יכול לפצל בין התוכן לעטיפה. יש עוד, אבל זהו התמצית של הסיפור שלי איתם.

אסירותודה כתב on 12 ינו' 2022 14:52:

חשוב מאוד מאוד מאוד! 
תודה! 

המון תודה אסירותודה
חיזקתני
התחברתי לכמה נקודות
א.ת. שהשתדלתי פחות להתעסק בפרשיה הזו זה  א עושה לי טוב בהחלמה, ורק רצון לצעוק לכל העולם שיש פתרון ויש צעדים.
עזר לי גם ההבדל בין מכור לפוגע.
שכוייח

אסירותודה כתב on 12 ינו' 2022 14:52:

המשתוקק כתב on 12 ינו' 2022 20:59:

אני לעולם לא יעריך את האנשים הללו.
****
אם אני כבר כותב כאן אשמח לשתף, שהערב שלחתי לכמה מבני משפחתי איזשהו מייל שקשור לעניינינו,
ואחרי כמה דקות התקשר אליי גיסי ואמר לי שהוא רוצה להעיר לי כמה הערות למה לא הייתי צריך לשלוח מה ששלחתי. הוא גם אמר לי בסוף השיחה, שהוא ידע שהוא יכול להתקשר להעיר לי כי יש עם מי לדבר.
אסירות תודה שפשוט הקשבתי לו וניסיתי לשמוע שאולי אני באמת טעיתי, ואכן הוא צדק.
אסירות תודה שאפשר לומר טעיתי. אח"כ שלחתי מייל חדש והתנצלתי על מה שנשלח קודם לכן.

אני גם רוצה להצטרף לדבריו של חוסידל,
להרפות ולא להתעסק יותר מדי בנושא הזה ובכל מה שהיה או לא היה, וכל המסביב.

ותודה רבה רבה לאסירותודה היקר על כל ההודעות שנכתבו כאן, נהניתי, עזר לי מאד, לוקח איתי את הדברים.

תודה רבה
לילה טוב
מתחיל שוב וצועד לאלוקים

המשתוקק כתב on 12 ינו' 2022 20:59:

קודם כל אני לא שומע רשת ב' ומצד עצמי לא מדליק אף פעם רדיו, אבל כן יוצא לי לשמוע גלי צהל אם היושב לצידי במשרד מדליק. מחילה, אבל ממש ממש לא קשור לעניינינו.

אסביר כי זה סופר חשוב.
נניח וילדה מסויימת נקרא לה שרה, יש לה דוד שהוא "איש חשוב". והדוד הזה פוגע בה מינית.
שרה מבינה שמשהו פה לא תקין. היא בת 15. היא שונאת את עצמה ואת העולם ואת השם וכו'. עכשיו הדוד שלה אומר לה, אין לך אפשרות אחרת: רק להיות איתי כשאני צריך אותך.
כי מה הסיכוי שלך בכלל מולי?
אני איש חזק ואת מסכנה כזאת 
וזה קרה וקורה!
[גם בפרשת ה'משגיח' - הוא הביא לה הקלטה ערוכה של ר' חיים קנייבסקי - והסביר לה שאם היא לא תעשה מה שהוא אומר אז יש לה פגם באמונת חכמים....]

ואותה שרה רוצה ללכת לאבא שלה ולספר לו.
אבל מה היא רואה?
שאבא שלה ממשיך להחזיק את ספרי חיים ולדר בביתו.
והיא לא טיפשה, היא יודעת שחיים ולדר עשה מה שדוד שלה עושה.
ובעצם,
אבא שלה 'תפס צד' - את הצד של חיים ולדר.
אז גם לה הוא לא יאמין.

הבנת?
זה מסר מחריד.

ואני כמובן מתנגד בכל תוקף למשפט הנוסף שאמרת
"יש מלא אנשים אנסים וכדו' שאנו מעריכים אותם על דברים צדדיים שלהם - מבלי למעט בחומרת מעשיהם"
מה??
מהההההה????
מממממממהההההההההההה?????

אנחנו שואפים לתיקון עולם במלכות שדי. 
אנחנו נלחמים ברוע ובמחלות שיש בתוכנו. כדי לתקן אותנו במלכות שדי.
אנחנו נמצאים בפורום הזה ובמהלך הזה של התנקות והיטהרות ותשובה והחלמה.

אנחנו לא מקבלים בשום צורה מישהו שאנס.
אנחנו לא מאפשרים למילה "אונס" להיות לגיטימית
אנחנו לא מכניסים הביתה ספרים של אדם שאנס.

אין שום סיכוי שבעולם שזה יהיה לגיטימי. וזה לא משנה כמה אנחנו מכורים או היינו מכורים וכמה שאנחנו לא יכולים להטיף מוסר.
אין
שום
סיכוי
שנכיל
ונקבל
אונס.

מוזר שאני צריך לכתוב את זה. ומחילה על הבוטות. אבל אני חוזר על זה שוב:
אין סיכוי שנכיל ונקבל אונס.
ואם מחר יתברר לי (חלילה וחס) שסדרת הספרים הפופולארית על פרשת השבוע - המפארת את ספריית ביתי - תצטרך לעשות גם היא את דרכה לגניזה - אז היא תעשה את דרכה אל הגניזה.
[סתם זורק דוגמה]

המשתוקק כתב on 13 ינו' 2022 18:13:


הבעיה בספרים החינוכיים של חיים וולדר היא שהם לא הצליחו לחנך את חיים וולדר.

תקרא לי משוגע, אבל מצופה מאדריכל לבנות בניינים שמחזיקים מעמד לפני שהוא כותב ספר שמסביר איך לבנות בניין. מצופה מרופא שיהיה בריא לפני שהוא ירפא חולים. ומצופה מאיש חינוך לחנך את עצמו לפני שהוא מעביר מסרים חינוכיים לאחרים...

משי זהב היה מנהל מעולה של ארגון ואיש רקוב, לא צופה ממנו לחנך כי הוא לא היה מחנך הוא היה מנהל. לכן אפשר להזמין זק"א ללא חשש.

אם חיים וולדר היה רופא מצויין שכתב הרבה ספרי רפואה, אך נתפס מטריד מטופלות, הייתי ממשיך לשמור את ספרי הרפואה שלו, כי מעשיו הרקובים לא מבטלים את היותו רופא מצויין.

המשתוקק כתב on 15 ינו' 2022 17:09:

למעשה ייתכן שאתה משמיע פה את מה שאנשים שידעו על חיים וולדר ידעו שנים רבות ובכל זאת שתקו: אם חיים וולדר עוזר לאלפי ילדים, אולי זה שווה את המחיר שהוא ישכב או יאנוס 20-10 נשים.
כמו כן, אם הספרים של חיים וולדר עוזרים לעשרות אלפי ילדים חרדים לקבל מסר חינוכי, אז אולי זה שווה את המחיר שכמה עשרות ילדות שייפגעו מינית בעתיד יישתקו ולא ייספרו לאף אחד בגלל שהם רואים את הספרים שלו על המדפים בלי שאנשים מוחים.

אני מצטער אבל אני לא מקבל את הטיעון הזה.

בנוסף, אם אתה תנסה לחנך ילדים עם ספר כזה בזמן שהם יודעים שהוא אנס והתאבד (והם בוודאות יידעו עליו בדרך כזאת או אחרת) אז הספר הזה רק יקלקל יותר משיתקן, כי בכל משפט ובכל סיפור יהיה בתודעה של הילד שהידיים שכתבו את הספר הזה הם אותם ידיים שאנסו נשים, זה ממש לא יעזור לו להתחנך.