מעתיק מהיומן כי נראה לי שיכול לעזור.
עוד ערב אני לבד בחדר. עוד ערב מול המחשב. אני זוכר בבוקר (כלומר- בצהריים) כשקמתי- אחרי שנפלתי ערב לפני ובגלל זה הייתי ער לילה שלם- שאמרתי לעצמי "היום אלך לישון מוקדם. היום אלך לישון בזמן. ולא אגרר לזה. ולא אפול. בעזרת ה'".
אז איך אני כאן שוב?
לא יודע.
כל ערב אני חש מעין רצון כזה לקרבה. רצון לדבר עם חבר קרוב. ואני מרגיש ער. חי. אני לא ארדם עכשיו.
אין לי חבר קרוב. אין לי יכולת לישון כי אני מלא אנרגיות.
ה"פיתרון" הוא תוצאה של זה.
כי הוא מביא תחושה של קרבה, של אינטימיות.
כי אני מרגיש שייך. ואהוב. וחשוב. ושולט.
בשביל לצאת מהמחשב, בשביל ללכת לישון- אני צריך את היכולת לוותר. לוותר. לוותר על מה שאני רוצה. על מה שיגרום לי לחוש טוב. להפסיד. יש משהו טוב, משהו כיף, משהו משחרר וממלא- ואני אפסיד אותו. והוא לא יהיה עוד. אני אפסיד אותו. אני מוותר עליו. אף על פי שזה נוח לי. ואני רגיל לזה. אני חש שייך לזה. אני מוותר על זה ואני הולך לישון. לילה טוב.
