שבוע טוב ומבורך...
מרחיב על העניין של "אין 2 מחשבות במקום אחד".
מתוך יסודות שלמדתי בספר של איזה פרופסור ישראלי זוכה פרס נובל, אני חושב שזה כהנמן.
מכיר את המונח "אין לי זמן לנשום"?? בדרך כלל אימהות אומרות את זה [לב לב לב לב]
מה, אמא, באמת לא נשמת? חס וחלילה...
הביטוי הזה בא להגיד: אפילו לא שמתי לב שאני נושמת.
לא היה לי זמן פנוי, למשל לשבת עם כוס קפה בסלון, והפעולה היחידה שעשיתי זה לנשום.
לא היה לי.
אז איך באמת נשמת, אמא יקרה?
על אוטומט כמובן.
ובכן:
המוח שהשם יתברך נתן לנו הוא אלוף, חכם מאוד, משוכלל מאוד - אבל נמשך אל העצלות. וזה טוב!
הסבר:
נניח ואתה עובר דירה לרחוב הנרקיסים 19.
בפעם הראשונה לא ידעת בכלל איפה זה רחוב הנרקיסים, שמת ווייז, נכנסת לרחוב הלא נכון, עשית פרסה, סופסוף הגעת לרחוב הנרקיסים, חיפשת את בניין 19... עלית לקומה הלא נכונה, ירדת שוב במעלית וכו וכו עד שהגעת לדירה.
המוח שלך לא אוהב את זה ולכן הוא מתחיל לסמן לעצמו את הבית באמצעות אלפי סימנים קטנטנים.
בוא נגיד שאחרי חודשיים שאתה גר בבית הזה, אין סיכוי ששוב תפספס. למה? אתה הרי לא בודק בבניין שאכן זה 19 וברחוב שזה בכלל הנרקיסים? אז איך אתה יודע?
זה נקרא "מערכת מספר 1".
המוח שלנו לא רוצה כל פעם לעשות חישובים ופעולות מסובכות ולכן הוא משתדל לפשט אותן, לזכור אותן, כדי שבפעם הבאה הוא ישקיע על זה פחות מחשבה.
דוגמה נוספת: כשהייתי נהג חדש לא הייתי מסוגל לנהוג ולשמוע מוזיקה! בטח שלא לדבר בטלפון... אם היה לי טלפון לא הייתי עונה, אם זאת הייתה אשתי הייתי עוצר בצד הדרך ומדבר.
היום... את חטאיי אני מזכיר... אוכל, שותה, מעשן, מדגדג את הילד שיושב מאחורה, צוחק עם אשתי, בקיצור הכל
איך זה קרה?
המוח שלי למד נהיגה, ואני עולה על ההגה ומעביר למצב של טייס אוטומטי, לקח כמה עשרות אלפי קילומטרים של נהיגה אבל הרגליים שלי בולמות לבד, אני בקושי "משקיע מחשבה", כלומר אכן המוח שלי חושב אבל זה כאילו במערכת נפרדת - מערכת מספר 1
אותה מערכת שבזכותה כאשר אני מקליד עכשיו אני לא צריך לחפש כל אות במקלדת איפה היא מונחת
אותה מערכת שבזכותה אני יכול לחתל את התינוק שלי באמצע הלילה בעיניים עצומות וכו'
ולכל אחד העניין שלו.
זה לא בדיוק "מומחיות" אלא יותר "הרגל נעשה טבע".
מערכת מספר 2 של המוח אחראית ללמוד דברים חדשים, לנתח אותם, לעשות חישובים וכו', אבל ברגע שזה הופך להיות ריטואל - היא מעבירה את זה למערכת מספר 1 שעושה את זה "על אוטומט".
כך למשל - לפני כשנתיים התפרסם סרטון של אשה מבוגרת רקדנית לשעבר הלוקה באלצהיימר, היא שכחה לעשות אפילו פעולות פשוטות, אולם כשהשמיעו לה צלילים של איזו מנגינה ישנה היא התחילה לעשות את תנועות הריקוד של אותה המנגינה. איך ייתכן? כי התנועות נכנסו אצלה למערכת מספר 1 - הטייס האוטומטי. וממילא הן גם לא נפגעו מהאלצהיימר
אוקיי, ואיך כל זה פוגש אותנו?
אנחנו הכנסנו לגוף ולנפש שלנו הרגלים לא טובים. למשל: בכל פעם שאני עצוב / רעב / בודד / כועס (עכבר) - אני משתמש.
אז גם היום המערכת מבקשת את שלה.
או למשל:
ראייה של מושא תאווה ננעלה אצלנו לשרשרת פעולות בלתי הפיכה של חיפוש מושא התאווה הזה - חיפוש תכנים חזקים יותר - שימוש ונפילה.
אז גם היום המערכת מבקשת את שלה...
מה עושים?
מתחילים להרגיל את המערכת לדברים אחרים.
למשל:
אני לא הולך לישון בלי ספורט
אם ראיתי משהו שקצת מלהיט אותי אני מיד משתף חבר לתכנית
על הבוקר אני מתפלל לאלוקים
למלא את סדר היום שלנו בהרבה הרגלים של חיבור ותהמודדות.
הייתי נוכח פעם בחתונה של חבדניקים ועמדתי איפה שמוזגים מים קרים
וראיתי שהבחורים רצים מיוזעים מתוך המעגל, מוזגים לעצמם מים, שותים, וחוזרים לרקוד
אבל
כולם ממש!! אחרי המזיגה שפכו טיפה מים החוצה.
שאלתי מישהו לפשר הדבר והוא הסביר לי שיש עניין כזה בחבד.
התפעלתי ממש מכך שכולם עשו את זה "על אוטומט", ואז מישהו סיפר לי שבעל התניא פעם אמר שהוא לא זוכר אם הוא בירך איזו ברכה או לא, אבל הוא העיר כבדרך אגב שהוא הרגיל את הגוף שלו כבר בגיל 5 שתמיד ילך לפי השולחן ערוך, ולכן הוא לא מתלבט והוא בטוח שהוא עשה את ההלכה.
זה בדיוק זה:
כנגד ההרגלים הרעים שלנו - להכניס פנימה לתוך המערכת הרגלים טובים.
והכל מתחיל במחשבה... אבל זה כבר עניין לפוסט אחר
בהצלחה
