ששש. שקט! המדבר השתיק אותי. אל תגיד מילה. הכי טוב שתשתוק. שתשקוט. בלי שום הגה. כל צליל שתשמיע יהרוס. פשוט שב בשקט. תן לו לדבר. למדבר. והוא דיבר, אוהו כמה שדיבר. ניצל את מלוא הזמן הייטב. וליתר דיוק, שלושה ימים ברציפות.. 

כן, המדבר (חיריק מתחת ל-מ, פתח צמוד ל-ב), מדבר (שווא מתחת ל-מ). בכל כך הרבה צורות. ומקומות. למשל בהר גמל. עומד בתצפית. מסניף מלוא עיניים ונחיריים את מה שמולי. נוף קדום מהול בערפילי בוקר דלילים. ציור שיד אדם טרם הותירה בו חותם. פתיח נדיר לשסן נוסף:

מה עולה בך. נוף פראי. פרא. אדם פרא. אז תגיד: אני אדם פרא. חוזר אחריו, אני אדם פרא. תודה. תגיד שוב, אני אדם פרא. אומר: אני פרא. אני פרא אדם. תודה. תגיד שוב. מתחיל: אני פר.. וחוזר בי. לא אני לא. אני לא פרא אדם. אתה כן. תגיד שוב. לא אני לא. "הוא" אמר לי, אבל זה לא אני. מקודם אמרת שאתה כן.. אתה חוזר בך? לא יודע. מאבק. אז מי אתה כן.. בכי. מי לעזאזל אני. עוד כמה דמעות. תנשום את זה. החלטה: עשיתי דברים פראיים.

הולכים בשתיקה. אתה בטוח? כן. הערפילים מתבהרים עוד קצת. 'אני' יצירתי. מבריק. נועז.. חי מחוץ לקופסא. לא מוכן ללכת בתלם. לא מכיר בשבלונה, לא שגרתי. תכלס, נוצץ. בפרשנות שלו אני בלתי נשלט, פרא. פרא 'שצריך' לרסן. תודה. אתה זוהר. נכון. תגיד, אני זוהר. אני זוהר.. הדמעות דוהרות. זוהרות.

השורש ז.ה.ר שלט לי לאורך כל הריטריט (= נסיגה לאחור). עשרה גברים זוהרים שונים בתכלית התקבצו למדבר (זוהר), במטרה לרפא את הקשר עם אבא. מסע פנימה. הכי עמוק שניתן. במאמץ מודע להציף נשכחות בשלל אמצעים ולצלוח את המורכבות שבחוויות. גם השמיים זהרו. מעולם לא ראיתי אותם בהירים ככה. מלאים כל כך בכוכבים (זוהרים). שעות ארוכות ללא שום רעש. שעות של דממה מוחלטת. גם הרוח שקטה. נוכחות מלאה ללא הפרעה, כזו שמאפשרת לשמוע את הדופק. 

את המסע התחלנו בסבב הכרות תכליתי. "מי עוד כמוני" – מעגל ואז פיצול לזוגות של שאלות חשופות ונוקבות, ומבטים עמוקים וארוכים עוד יותר, ישר אל תוך העיניים. כל זוגות העיניים. כל מה שעיניים יכולות לספר. והכי חשוף שניתן להרגיש. שמחה. פחד. חוסר נוחות. מבוכה. חשש. קירבה. איכפתיות. אמון. אינטימיות. רצון. בכי. אהדה. והמון אמפתיה. חבורת גברים גיבורים שמרגישים.

עוד רגע מכונן חוויתי בעקבות השאלה – 'מה יכול להרוס לך את המסע – למנוע ממך תועלת'.. 'שאשתתף מהראש' עניתי ללא היסוס, "שאפגע או שאעלב", המשיך בן שיחי. השאלה הבאה היתה כמעט ברורה מאליה – "מה יעזור לך לעבור את המסע בהצלחה".. שוב, תשובתי המיידית לבנזוגי, "שתסמן לי אם תשים לב שאני מדבר מהראש".. נפרדנו בחיבוק קרוב ובהבטחה מצידו "שעל כל פגיעה או עלבון" אנחנו הולכים לדבר. הרגשתי בידיים טובות.

ואז הגיע תורה של התנועה. וליתר דיוק, תנועה בצלילים. דיג'יי שניגן מוזיקה במקצבים שונים, ומנחה מעורר השראה שהתאים מילים למנגינת. מנגינת הלב והנשמה. מנגינת תאי הגוף. הייתי ולא הייתי. הקשבתי למילים אבל הייתי בתוכי. החדר הגדול הואפל ואני נעתי על מקומי עשרות שנים לאחור. מתרגם את ההווה להיסטוריה האישית. כשהקצב היה מהיר והמנחה זעק "תרדוף אחריו. אחרי המבט שלו", אני צרחתי בתוכי "תברח ממנו".. הוא קרא בקול "תלכוד את תשומת הלב שלו", ואני שאגתי בתוכי "שלא יראה אותך".. 

"תתקרב אליו" נשמעה הקריאה, ואני הסתתרתי. שלא יבייש אותי בפני חבריי. התרחקתי. במהירות. במיומנות של חוטף וותיק (שקיבל כסדר 'על החשבון'), ניסיתי להמנע מהמכות, ולחילופין לספוג אותן באופן מכיל ומכאיב פחות. קרסתי מסוחרר על הפרקט מגונן על ראשי עם ידיי וללא הועיל.. בחילה מזעזעת שחלפה רק עם הבכי המטהר. אסירותודה על ההכרה החומלת בעלבון הצורב, על האפשרות לשחרר מכות נשכחות. 

ובחזרה להר. 'היכן אתה פועל היום כאבא'. פחחח.. איפה אני ואיפה הוא.. אני ואבא זה הדבר הכי רחוק שיש.. רגע. לא. גמני לא מוכן ש.. נכון, המופע אחר, מתוחכם, אבל המנגנון זהה. הבנזוג מדבר על המונולוגים הארוכים של אבשלו, ואני מודה שאף אני הנני. 'מונולוגיסט' וותיק.. כמוהו. הבנזוג מדבר על הצורך בשליטה, ואני מהנהן. יודע כמה מורכב לי לשחרר.. עוטף את מעורבות היתר באכפתיות 'אסטרטגית'.. (הפעלה יזומה של אכפתיות בכדי לקבל הישג. ולהבדיל מאכפתיות 'מהותית' שאין מאחריה שאיפה לקבל משהו).

ממשיכים להתבוננות הבאה, "אלו תכונות או קווי אופי לקחת ממנו". וואו. מדייק אותי עמוק יותר. איזה דבר זה.. השאלות האלה.. כולן במהלך ההליכה המדברית.. טיפול בתנועה. מיוחד. טוב, אז ככה.. האינסטינקט, להלחם. מפתאום. כלום לא ממנו. בעשר אצבעותיי (ועשרות אלפי שיקליי – לטיפול) הרי הוא דוגמן של מה שאני לא רוצה להיות.. אבל רגע. אני כבר מכיר את המיידיות הזו. היא המנגנון ש.. בסדר. נושם. ו.. לעבודה. ארצה או אדחה, יש בי המון ממנו. לא רק ה DNA, הגישה, התפיסה, היחס שלו לדברים. ומצאתי אוצרות. בעיקר כשהתפקסתי על החלקים הפחות נעימים. למשל העונשים החריפים שספגתי. לראשונה בחיי קלטתי שאני יכול להיתפס לכוחניות (כן, גם את זה קיבלתי..), שבה פעל כלפיי, ואני יכול גם לראות בה אכפתיות. זה הגיע אליי עקום (ומכאיב), לגמריי, אבל היה לו אכפת ממני. הוא דאג לי. הגוון הנוסף שרכשתי באינטראקציות השונות בינינו שווה לי זהב. אבא מגוון. וואו. 

הפינאלה בצהריים היה "מכתב לאבא". דרך שביל יעלים צר הגענו אל מערה. מדף חקוק בקיר סלע הר תלול. מבט עוצר נשימה אל מאות מטרים מצניחי קרביים. סלעים ישרים ומחודדים, אופק צבוע בכתמי שחור אדום זהב וירוק. אה. אז ככה נראה העזאזל.. הבריקה חרדה. "ולא היה מגיע לחצי הדרך עד שנעשה אברים אברים".. "נתפלא עוד לפני שנעבור את מחצית הדרך".. שני משפטים סותרים. האמת שלא, בטוח שגם השעיר המשתלח התפלא עוד לפני שעבר את מחצית הדרך..

ואז העזאזל היכה בי. הגיע הזמן לשחרר את השעיר לעזאזל.  לך תכתוב לו מכתב עכשיו.. פועל לפי ההוראות. כותב מכני. רק כדי לצאת ידי חובת ההשתתפות הקבוצתית. הלב במקום אחר לגמריי. במחוזות ללא מילים. המוזיקה המותאמת מפלסת תלמים חדשים בלב. ואני מבין שמעולם לא הייתי שעיר. אני ציפור. זוהרת. נושם את זה. מרים עיניים אל תקרת המערה. ורואה ציפור (כשחזרתי לציביליזציה, חפרתי. אלא מה, סלעית מדבר לבנת כנף מרהיבה), מתבוננת בי בסקרנות. להפתעתי לא חששתי מלשלשת.. הסלעית התנתקה מהסלע, וכחץ צללה מטה.. רגע אחרי כבר דאתה בכנפיים צחורות אל על. יא סלע.. תתנתק. צלול. דאה. ככה זה כשמטאפורה ומציאות מתחברים. שלימות. 

חוויה מסעירה נוספת היו הטלפונים (למען הנוכחות, ברוב הריטריט שקטתי טכנולוגית), למשפחה לפני שבת. סופת רגשות עוצמתית סחפה את כולי. התפרקתי מיד כששמעתי את קול הרעיה המתגעגעת. בגרון חנוק ספרתי לה גם על הכוכבים שגיליתי (בשמיים ובארץ..). ואז הבן (בגיל עשרים - הכי דומה לי. זה שיחסיי איתו ידעו מורדות ועליות. ובחמש השנים האחרונות, ב"ה יותר עליות ממורדות..) התקשר. ומיד אחרי שדרש בשלומי, המשיך בטבעיות שיחה מלפני שנה וחצי. אז, דחה הזמנה מצידי ללימוד משותף, וכעת - "אבא, חשבתי על זה, והחלטתי שאני רוצה שנלמד יחד כל יום".. הלם ואלם. ובכי. זה בא לי משום מקום. במדבר. תוכדי מסע אישי שלי מול אבא שלי.. אז, לפני שנה וחצי, כחלק מתהליך אישי שלי, ומשהבנתי שאני מתרחק מלימוד עם ילדיי כי בעצמי לא יכולתי ללמוד עם אבשלי, הצעתי לו ללמוד יחד. שנה וחצי אחרי, והוא נענה. בדיוק כשאני קיבלתי חלקים מסויימים באבשלי..  

עוד רושם שלא ימחה, הותיר בי טקס האופונופונו (טקס טיהור עצמי-סליחה מהוואי). סביב מדורה דולקת עומדים תשעה גברים שקוראים בשמו המלא של אביהם ואומרים שלוש פעמים חמש משפטים קצרים: אני מצטער. בבקשה תסלח לי. תודה לך. אני אוהב אותך. אני מברך אותך. הו.. להצטער הצטערתי. לברך בירכתי (וגם "בירכתי"..). גם סליחה כבר ביקשתי, אבל בחיים לא אמרתי לאבשלי שאני אוהב אותו. במדורה האוהבת נראה לי שהרגשתי אהבה. בנסיעה חזור השתעשעתי במחשבה שיש מצב שגם אגיד לו את זה מתישהו (אולי. אמן).

בין לבין חוויותיי האישיות, והאוכל הנהדר (שף צמוד. איש נעים ומדהים. שעשה אוכל טעים. וכשר), והסעודות המשותפות יוצאות הדופן, הייתי עד לחוויות סוערות בלתי נשכחות של חברי הנהדרים לקבוצה. ראיתי מגדל קלפים נוצץ קורס בכנות מהותית, מזהיר בקריסתו נשמה אותנטית. דמעתי משיר סליחה לטיני, חגיגה רועדת, מרגשת ומשחררת מחוזה שפג תוקפו. שמעתי ילד רגיש מתחבר לאמא, וקיבלתי השראה מאיש לפות בכוחות חיצוניים שנחלץ בעוצמה פנימית. ננגעתי גם מאגוז קשה לפיצוח שהסתחרר התיידד ונסדק..

תודה לכם חברים מיוחדים. על רגעים בלתי נשכחים. תודה לכם מנחים משובחים. על תבונה רגישות וענווה. שהבאתם את עצמכם. שנתתם כל כך מכם. שנתתם אתכם. תבורכו. תודה אבא שנתת לי חיים. שלימדת אותי כל כך הרבה. אבא שכאן. ואבא שלמעלה. תבורך.

- - - - -
את הפוסט הזה כתבתי בקבוצת וואצפ של כמה חברים. שותפיי למסע יוצא הדופן 'מסע ריפוי' מערכת היחסים עם אבא. משתף פה לתועלת. אחים, יש סיכוי. יש תקווה.

אסירותודה אתה השראה ו"מדגמן" את זה שהכל אפשרי.
אפשר לצאת מזה.
אפשר לחיות ללא תאווה מזיקה, אפשר לעבוד על גרסת העצמי שלנו, לגעת בנפש, לתת מקום לנשמה.
תודה על הכל. 
תמשיך לחזק.

אפשר גם?