שני אנשים עמדו בתערוכת ציור והתבוננו באחת היצירות. אחד ראה לפניו חתיכת בד מיושנת המרוחה בצבעים עד לזרא, באופן מבולבל ומחליא ממש. מריחות הצבע היו גסות כל כך עד שבמקומות מסוימים הם התעבו לכדי גועל. ככל שניסה להעמיק ולהבין את פשר הדברים כך התערפלו עניו במעין טשטוש כללי. כעבור זמן הצליח בכל זאת לאתר דמות אדם, אך אבוי, האם כך מציירים אדם? היכן האסתטיקה? הוא ראה בחייו אלפי תמונות של אנשים, הגרועות שבהם היו חדות ויפות לאין שיעור ממה שניצב כעת מול פניו. הוא נאלץ לסובב את ראשו בדחיה לעבר תמונה אחרת, שגם היא לא ממש הסבה לו עונג רב מדי...
השני, עמד נפעם מול המראה. נשימתו נעתקה לרגע והתייצבה אך בקושי. הוא הבחין עד מהרה בריתמוס הכללי של התמונה. הציור היה בעל קווי מתאר מודגשים וחדשים, וניסיונות שאפתניים בציור רקע בהשראת הציור האימפרסיוניסטי. הוא ראה כיצד על גבי בד הקנבס הפשוט לכאורה נרקמים להם שילוב נדיר של כשרון ויצירתיות, לא הייתה מבחינתו אפשרות אחרת בעולם להביע את הפשטות הגאונית שבהבעת פני האדם שבתמונה, הוא חש כי אישיותו נעלמת כמעט מול פאר היצירה ממכחולו של וואן גוך.
כיצד יתכן איפה ששני אנשים לכאורה זהים, בעלי אותו מבנה אנטומי יתנו פירוש כה שונה למציאות אחת ברורה לכאורה?
התשובה הפשוטה כל כך נעוצה במבט ובמודעות. אנחנו מוקפים כמעט כל הזמן במצבים שונים, היוצרים עבורנו אתגר לתגובות. לכל אחד יש את צורת הפרשנות הייחודית שלו לכל מצב "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". מחד, איננו יכולים לשנות את המצב תמיד כפי רצוננו, אך מאידך, אנו יכולים ליצוק את פרשנותנו האישית לניתוח המציאות.
כנראה שאין מושג כזה "תגובה סתמית". מאחורי כל תגובה מסתתרת השאיפה להשיג משהו. זה יכול להיות במודע או בתת מודע, אבל זה ברור למדי. ילד קטן בוכה פעמים רבות בכדי לקבל תשומת לב. הוא יכול גם להשתולל לצורך זה, הכול עניין של שיקולי כדאיות.
למדתי כבר על עצמי שתחושות הגואות בקרבי, מטרתן היא השגת דברים. אני יודע שלכעוס פירושו הרבה פעמים לנקות את עצמי מאשמה, להסיר מעלי אחריות ולהעבירה אל הצד שכנגד, תחושת טינה משרתת אצלי את האפשרות לחפש פורקן בדמות דברים שאסור לי לעשות ואני רוצה לעשותם. על ידי הטינה כביכול "מותר" לי "לפנק" את עצמי כפיצוי ברעלים מסוכנים.
עד היכן שאני יכול להשתחרר מנגיעות אישיות, חשוב מאוד שאשתדל להתבונן בדברים נכוחה כפי שהם, ניטרליים וטבעיים. נקיים מכל פרשנות נגועה בשיקולים מוטעים, וחפים מכל אפשרות לנצלם כדי ל"השתמש" בהם כמנוף לתועלת פסולה.
אם הצלחתי להשתחרר ולראות את הדברים נכוחה, אזי אפגוש את המציאות כפי שהיא באמת. נותר לי רק לבדוק האם אני יכול לשנות את המצב בנסיבות אלו, או לא. עד כמה שזה נשמע נאיבי למדי, אם אוכל לשנות אבקש את הכוח לעשות זאת מהקב"ה. אם לא, לא נותר לי אלא להשלים עם המציאות כפי שהיא ולבקש מהקב"ה להשלים עם הדברים שאיני יכול לשנות.
שאיפתי היא להבין את החיים כפי שהם באמת ולא כפי שאני מבין אותם. להבין אותם כפי שהם באמת, פירושו לא לערב בפירוש המציאות את האמוציות והתחושות שלי, להתפלל על האפשרות לשנות מה שאפשר, ולהשלים באמת עם מה שאיני יכול לשנות. המבחן האמתי עם השלמתי עם המצב הוא האם תגובתי ראויות.
