שלום לכולם,
אני לא כותב קבוע כאן בפורום. אני מקווה שיש מקום לכתיבה שלי, למרות שהיא רק לעיתים רחוקות, אחר תקופות ארוכות. אשמח לקבל מכם משוב ותגובות. זה עוזר מאוד.
לא ארחיב כעת על כל ההתמודדויות עם היצר לאורך השנים הראשונות, שברובן בכלל לא ניסיתי וכל שכן שלא הצלחתי.
על השנים האחרונות שלקחתי בהן אחריות, ועבדתי בצורה מסודרת של התבוננות על נקודות חיוביות ועל ימי הצלחה. עלנפילות כואבות לאחר תקופות של הצלחה, ובעיקר על הכאב שבחוסר הכאב עליהן.
הכאב שנובע מההירדמות הרוחנית, שבאה לידי ביטוי גם כאן אבל הרבה פעמים גם בתחומים נוספים.
רק על התקופה האחרונה רציתי לכתוב. ברוך ה׳ הייתה זו התקופה הארוכה ביותר במשך כל שנותיי מאז ההתמודדות עםהתאווה. אסייג את המילה תאווה. היא מבטאת שליליות גדולה, אם כי ברור לי שמדובר בכוח חיים משמעותי וטבעי. מיניותהיא דבר טבוע באדם, והיא גם מדהימה בהקשרים הנכונים של הופעתה. לכן אותו הכוח הזה גם רוצה להופיע הופעותשליליות ונופלים. אני אתן לו את הופעתו במקומות ובזמנים שיהיו נכונים בעתיד, בעזרת ה׳. חשוב לזכור את זה לאורךהדרך.
מעל חצי שנה שאני מצליח לשמור על עצמי. ליתר דיוק- 192 ימים. בהתחלה זה היה קשה מאוד, אך עם הזמן התקיים ביהאמור: ׳משביעו רעב, מרעיבו שבע׳. הרגשתי שהבעירה הזו שוככת, ויחס בריא שב אל חיי.
בגדול לא ראיתי צורך לכתוב, והתהליך הוא בעיקר מול עצמי וזה טוב לי.
אך לצערי היום הייתה לי מעידה.
היום היה לי הרבה זמן פנוי, ללא הרבה מעש. בדרך כלל גם בסיטואציות כאלו אני כבר עומד די בקלות, אך הפעם זה הובילאותי להתפתות למקומות מאוד לא צנועים.
כפי שאמרתי, בבסיס ברור לי שזה הגיוני שהגעתי לשם. בסוף אני בן אדם. כך נבראתי. יותר מזה- אפילו זה טוב שיש בירצון ותנועה להופעה של כוחות החיים האלו. כמובן שכאן זו הופעה שלילית, אבל זה מובן שזה יכול לקרות. מדובר בפעםהראשונה חיפשתי בכל התקופה שמניתי תוכן לא צנוע מעצמי.
ובכל זאת- אני כאוב על זה, וצר לי כלפי עצמי שצפיתי במראות האלו.
נקודה שאני כן שמח עליה, שבפועל הצלחתי לעצור בעד עצמי ברגע האחרון לפני שהגעתי לסיום האוננות.
אני לא יודע עד כמה זה צעד גדול. מצד אחד הוא כן גדול, כי זה מאוד לא פשוט. כל שכן לאחר תקופה כזו ארוכה שלאנחשפתי לתוכן כזה. מצד שני, צפיתי מספר דקות בתוכן ובתמונות האלו מתוך ידיעה שאני לא אמור לצפות בהן, ומתוך תירוץלעצמי שאני אעצור לפני הסוף.
אני מודע לעובדה שיש מעלה בכך שעצרתי בעד עצמי. מצד שני, כואב לי שאחרי התקופה הארוכה הזו הגעתי למקום הזה.
בטח זו התלבטות איזוטרית, אבל מתלבט גם האם לאפס את הספירה שלי ולהתחיל שוב מהתחלה, או לסמן את היום הזהבכוכבית. לא רוצה לעבוד על עצמי, ומצד שני אולי דווקא זה שעצרתי בעד עצמי זו מעלה כלשהי לספירה.
אני נושא תפילה שמכאן אמשיך לעלות. ולא רק בתחום הזה- ספירת ימי הצלחה, אלא בכל הקרבה לקב״ה. לא רק בדיבוריםאלא במעשים.
כרגע אומר את המילים מן השפה אל החוץ, ממש ככה. וזה מה שמבטא את הכאב.
וטהר ליבנו לעבדיך באמת.
